מהותה של חכמת הקבלה

בטרם אבוא לבאר את תולדות חכמת הקבלה, שכבר דשו בה רבים, מצאתי לנחוץ לבאר מקודם היטב את מהותה של חכמה זו, אשר לדעתי מעטים המה היודעים זאת. וכמובן לא יתכן לדבר מתולדות איזה דבר, בטרם שאנו מכירים את הדבר עצמו.

והגם שידיעה זו היא רחבה ועמוקה מני ים, עם כל זה אתאמץ בכל כחי וידיעותי, שרכשתי לי במקצוע זה, לבאר ביאור מקורי ולהאירו מכל הצדדים, באופן מספיק לכל נפש, להוציא מהם מסקנות נכונות, כמות שהן באמת. מבלי להניח מקום למעיינים להטעות את עצמם, כרגיל מאוד בעיון בדברים הללו.

על מה סובבת החכמה.

שאלה זו כמובן עולה על כל בר דעת. וכדי לתת תשובה מספקת לשאלה זו אתן הגדרה נאמנה ומשומרת, כי חכמה זו היא לא פחות ולא יותר אלא סדר של שרשים, המשתלשלים על דרך קודם ונמשך, בחוקים קבועים ומוחלטים, המתחברים וקולעים למטרה אחת מאד נעלה, הנקובה בשם "גילוי אלקותו ית' לנבראיו בעולם הזה".

וכאן נוהגים כלל ופרט:

"כלל" - כלומר כל האנושות המתחייבת בסופה, בהכרח ובחיוב מוחלט, לבא עד לידי ההתפתחות המופלגת הזאת, כמ"ש "כי מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים". "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את השם, כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך".

"פרט" - היינו שאף מקודם שלימות כלל האנושות כולה, בכל דור ודור נוהג דבר זה גם בפרטים יחידי סגולה. כי אלה הם הפרטים, הזוכים בכל דור ודור למדרגות מסוימות בענין גילוי אלקותו ית'. והם המה הנביאים ואנשי השם. וכמו שאמרו ז"ל: "אין לך דור שאין בו כאברהם ויעקב". הרי לעיניך, אשר גילוי אלוקותו ית' נוהג בכל דור ודור, לפי דברי חז"ל, המוסמכים לדבר זה ונאמנים עלינו.

ריבוי הפרצופים הספירות והעולמות

אולם לפי האמור הועמדה השאלה: כיון שאין לחכמה זו רק תפקיד אחד המיוחד והמבואר, א"כ מהו ענין של ריבוי הפרצופים והספירות וכל הקשרים בני החילוף, אשר ספרי הקבלה מלאים מהם?

אכן אם תקח איזה גוף של בעל חיים קטן, שכל תפקידו אינו אלא להזין את עצמו, כדי שיוכל להתקיים בעולם זמן מה, המספיק כדי להוליד ולקיים את מינו, תראה ותמצא בו הרכבה מסובכת מאלף אלפי פיברילים וגידים, כפי שדרשו ומצאו בעלי הפיזיולוגיה והאנטומיה. ועוד אלפי רבבות יש שם, ממה שלא נודע עדיין לעין האנושית. ומכאן תוכל להקיש כמה מיני ריבוי הרכבות של ענינים וצנורות, הצריכים להתחבר, בכדי להמציא ולגלות את המטרה הנשגבת ההיא.

ב' סדרים: מעילא לתתא ומתתא לעילא

והנה בכללותה מתחלקת חכמה זאת לב' סדרים, המקבילים זה לזה ושוים זה לזה כמו ב' טפות מים. ואין הפרש ביניהם, רק שהסדר הראשון נמשך מעילא לתתא (מלמעלה למטה) עד העולם הזה.

והסדר שני מתחיל מעולם הזה והולך מתתא לעילא (מלמטה למעלה) בדיוק בכל אותם הדרכים וההרכבות, שנרשמו משורשם בעת הופעתם והתגלותם מעילא לתתא.

והנה סדר הא' מכונה "סדר השתלשלות העולמות הפרצופים והספירות" לכל מקריהם, אם קבועים אם בני חלוף. וסדר הב' מכונה "השגות או מדרגות של נבואה ורוח הקודש", אשר האדם הזוכה לדבר, מחויב ללכת באותם המבואות והדרכים, ולהשיג כל פרט וכל מדרגה לאט לאט, בדיוק נכון על פי אותם החוקים, שנרשמו בהם מעת התאצלותם מעילא לתתא.

כי גילוי אלקות אינו מופיע כולו בבת אחת. אלא הולך ומופיע בהמשך זמן מסוים, אשר תלוי לפי זיכוכו של אותו המשיג, עד שיתגלו אליו כל המדרגות שמלמעלה למטה. ולהיותם מסודרים ובאים בהשגה בזה אחר זה, וזה למעלה מזה, כדוגמת שלבי הסולם, מכונים משום זה בשם "מדרגות".

שמות מופשטים

רבים סבורים שכל המילים והשמות הבאים בחכמת הקבלה, המה מין של שמות מופשטים. והוא מטעם היותה עוסקת באלוקיות ורוחניות, שהם למעלה מן המקום והזמן, אשר אפילו עין הדמיון אינו שולט שם. ומשום זה יחליטו, שכל המדובר בענינים כאלה ודאי אינם אלא שמות מופשטים, או עוד יותר נשגבים ונעלים משמות מופשטים, בהיותם נשללים לגמרי מתחילתם מיסודות המדומים.

אולם זה אינו אמת, אלא לגמרי להיפך: שאין הקבלה משתמשת בשמות ובכינויים, זולת מבחינת הריאליות והממשיות שבהם. וזה כלל ברזל אצל כל חכמי הקבלה: "כל מה שלא נשיג, לא נגדרהו בשם ומלה". וכאן צריך שתדע, שמלת "השגה" פירושה המדרגה הסופית שבהבנה. והוא נלקח מלשון "כי תשיג ידך". דהיינו, טרם שהדבר מתבהר לעינים בהחלט הגמור, כמו שהיה תפוש בידים, אין המקובלים מכנים אותו בשם "השגה", אלא בכינויים אחרים, כמו "הבנה", "השכלה" וכדומה.

הממשיות שבחכמת הקבלה

אולם גם במציאות הגשמית, הערוכה נגד חושינו, נמצאים גם כן דברים ממשיים, אף על פי שאין לנו שום תפיסה ודמיון בעצמותם. כמו האלקטרו והמאגנט, המכונים בשם "פלואידום". עם כל זה מי זה יאמר שהשמות הללו אינם ממשיים, בשעה שאנו מכירים בסיפוק גמור את פעולותיהם, ולא איכפת לנו כלל, שאין לנו שום תפיסה בעצם הנושא, דהיינו האלקטרו בעצמותו.

והשם הזה כל כך ממשי וקרוב אלינו, לא פחות ממה שהיה אילו נתפס לנו לגמרי בחושינו. עד שכל הילדים הקטנים מכירים את השם הזה של אלקטרו, כמו שמכירים את השמות לחם וסוכר וכדומה.

ולא עוד, אלא אם תרצה לייגע מעט את כלי עיונך, הייתי אומר לך בדרך כלל, אשר כמו שבהבורא אין שום תפיסה והשגה כלל וכלל, ממש בשיעור הזה אין שום השגה בבחינה העצמית שבכל נבראיו. ואפילו את הגשמיים שאנו מגששים בידינו. באופן, אשר כל ההכרות שלנו עם חברינו וקרובינו שבעולם המעשה שלפנינו, אינו יותר רק "הכרות של פעולות", המתפעלים ונולדים מתוך שיתוף של פגישת החושים שלנו עמהם, שאלה נותנים לנו סיפוק גמור, אע"פ שאין לנו שום תפיסה בעצם הנושא.

ועוד יותר מזה, כי אפילו בעצמות עצמך גם כן אין לך שום תפיסה והשגה בו. וכל מה שידוע לך מעצמותך עצמך, אינו יותר אלא מהלך של פעולות, הנמשכות מעצמותך.

ומעתה תוכל להשכיל בנקל, אשר כל השמות והכנויים הבאים בספרי הקבלה המה ג"כ ריאליים וממשיים, אע"פ שאין לנו שום השגה בנושא. משום שיש לעוסקים בהם סיפוק גמור של הכרות מלאה לשלימותה הסופית, דהיינו גם כן רק הכרות של פעולות, המתפעלים ונולדים מתוך שיתוף של אור העליון עם המשיגים אותו.

אולם הוא די ומספיק לגמרי, כי זה הכלל "כל המשוער ויוצא מהשגחתו ית' לבוא לכלל מציאות לטבע הבריאה הרי יש בו משום סיפוק מוחלט". כמו שלא יתעורר לאדם שום תביעה לאצבע ששית לכף ידו, כי חמשת האצבעות מספיקות לו בהחלט.

הערכים הגשמיים והשמות הגופניים שבספרי הקבלה.

אכן מובן לכל בן הגיון, שבמקום שאנו עוסקים בדבר רוחני, ואין צריך לומר עם אלוקיות, אין לנו שם שום מלות ואותיות להגות בהם. שהרי כל אוצר המילים שלנו אינו אלא הרכבות מאותיות הדמיון והחושים. ואיך אפשר להסתייע עמהם במקום שאינו נוהג שם לגמרי מבחינת דמיונות וחושים?

כי אפילו אם ניקח את המילה הדקה ביותר שאפשר להשתמש בה במקומות הללו דהיינו המלה "אור עליון" או אפילו "אור פשוט", הרי זה ג"כ דבר מדומה ומושאל מאור השמש, או אור הנר, או אור מורגש של נחת רוח המופיע באדם בזמן המצאה חדשה של התרת איזה ספק. ואיך יתכן להשתמש עמהם במקום רוחני ודרכים אלקיים? כי לא יציעו אל המעיינים אלא דברי שוא וכזב.

ומכל שכן במקום שאנו צריכים לגלות במילות ההם איזה שכל מבחינת משא ומתן, הנהוג במחקרי החכמה, אשר כאן מוכרח החכם להשתמש בדיוק חמור עם גדרים מוחלטים לעיני המעיינים. ואם יכשל החכם אף במילה אחת בלתי מוצלחת, הרי יגרום על ידה בלבול הדעת למעיינים, ולא יבינו כלל מה שאומר שם מלפניה ומלאחריה וכל הקשור עם אותה המלה, כידוע לכל מעיין בספרי חכמה.

וא"כ תמה על עצמך, איך אפשר לחכמי הקבלה להשתמש במילות כוזבות ולהסביר על ידן קשרי חכמה? וכידוע, אשר אין שום הגדרה בשמות כוזבות, כי לשקר אין לו רגלים ואין לו עמידה. אמנם כאן צריך שתדע מקודם את החוק של שורש וענף ביחס העולמות מזה אל זה.

חוק שורש וענף ביחס העולמות.

חכמי הקבלה מצאו, אשר ד' העולמות הנקובים בשם אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, החל מהעולם הראשון, היותר עליון, הנקרא "אצילות", עד העולם הזה הגשמי המוחשי, הנקרא "עשיה", צורתם שוה זה לזה לגמרי בכל פרטיהם ומקריהם. דהיינו שכל המציאות ומקריה הנמצאים בעולם הראשון, כל אלה נמצאים גם כן בעולם השני שמתחתיו, בלי שום שינוי של משהו. וכן בכל יתר העולמות שלאחריו, עד לעולם הזה המוחשי.

ואין שום הבדל ביניהם, אלא הבחן מדרגה בלבד, המובן רק בחומר שבפרטי המציאות שבכל עולם ועולם. שהחומר של פרטי המציאות הנמצאים בעולם הראשון, היותר עליון, הוא חומר יותר זך מכל התחתונים הימנו. וחומר פרטי המציאות שבעולם השני, הוא מעובה מעולם הראשון, אבל יותר זך מכל מה שתחתיו במדרגה.

ועל דרך זה עד לעולם הזה שלפנינו. אשר החומר של פרטי המציאות שבו, הוא יותר עב וחשוך מכל העולמות שקדמו אליו. אולם הצורות של פרטי המציאות וכן כל המקרים שלהם באים בשוה בכל עולם ועולם, הן בכמות והן באיכות בלי שינוי.

והמשילו את זה כמשפט החותם עם הנחתם הימנו, אשר כל הצורות המצויות בחותם עוברות בשלימותן לכל פרטיהן ודקדוקיהן אל הדבר הנחתם הימנו. כן הוא בעולמות, אשר כל עולם תחתון נחתם מעולם עליון ממנו. וע"כ כל הצורות שיש בעולם העליון בכל כמותם ואיכותם נעתקים במלואם ובאים גם בעולם התחתון.

באופן, שאין לך פרט של מציאות או של מקרי המציאות המצוי בעולם התחתון שלא תמצא דוגמתו בעולם עליון הימנו, בצורה שוה כמו ב' טיפות של מים. ונקראים "שורש וענף". כלומר, שאותו הפרט, הנמצא בעולם התחתון, נבחן לבחינה של ענף בערך הדוגמא שלו, המצוי ועומד בעולם העליון, שהוא שורשו של הפרט התחתון, מפני שמשם נחתם ונתהוה הפרט ההוא בעולם התחתון.

וזוהי כונת חז"ל במה שאמרו "אין לך כל עשב מלמטה, שאין לו מזל ושוטר מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל". כלומר שהשורש, הנקרא "מזל", מכריח אותו לגדול ולקבל את תכונתו מבחינת כמותו ואיכותו, כמשפט החותם עם הנחתם הימנו כאמור לעיל. וזהו החוק של שורש וענף, הנוהג בכל הפרטים שבמציאות ושל מקרי המציאות בכל עולם ועולם ביחס העולם העליון ממנו.

שפת המקובלים היא שפה של ענפים.

פירוש, על פי הוראתם של הענפים הללו על שרשיהם, שהם הדוגמאות שלהם, הקיימים בהכרח בעולם העליון. כי אין לך שום מציאות בעולם התחתון, שלא יהיה נמשך ויוצא מעולם העליון ממנו. וכמשפט החותם עם הנחתם כמפורש לעיל, אשר משום זה, השורש שבעולם העליון מחייב את הענף שלו שבעולם התחתון, שיתגלה בו כל צורתו ותכונתו, ע"ד שאמרו ז"ל "המזל שבעולם העליון המיוחס לעשב שבעולם התחתון, מכה על אותו העשב, ומכריחו לגדול על מתכונתו", שמתוך זה נמצא כל ענף וענף שבעולם הזה מגדיר היטב את הדוגמא שלו, העומדת בעולם העליון.

ולפיכך מצאו להם חכמי הקבלה, אוצר של מלים ערוך ומפורש לעיניהם די ומספיק לבחינת שפה מדוברת ביניהם המצוינת להפליא, שיוכלו לישא וליתן זה עם זה בשרשים הרוחניים שבעולמות העליונים. דהיינו, על ידי שמזכירים לחבריהם רק את הענף התחתון המוחשי שבעוה"ז, המוגדר היטב לחושים הגשמיים.

והשומעים מבינים מדעתם את השורש העליון, אשר ענף הגשמי הזה מראה עליו, מפני שהוא מיוחס אליו, להיותו נחתם הימנו. באופן אשר כל פרטי הויות הבריאה המוחשית וכל מקריהם, נעשו להם כמו מלים ושמות מוגדרים ומוחלטים, המראים על השורשים הגבוהים העליונים הרוחניים. ואע"פ שבמקומם הרוחני אי אפשר להתבטא בשום מלה והגה, מפאת היותם למעלה מכל דמיון, מכל מקום קנו להם זכות ביטוי שפתיים על ידי ענפיהם, המסודרים לחושינו כאן בעולמנו המוחשי.

וזוהי כל אופיה של השפה המדוברת בין חכמי המקובלים, אשר על פיה מגלים את השגותיהם הרוחניים מאיש לאיש ומדור לדור, הן בעל פה והן בכתב. ומבינים זה את זה בסיפוק גמור, כפי כל השיעור המדויק, המחוייב לצורך משא ומתן במחקרי החכמה. דהיינו בגדרים מדויקים, שאי אפשר להכשל בהם. מפני שכל ענף וענף יש לו הגדרה טבעית מיוחדת לו בהחלט. וממילא מראה ג"כ על שורשו שבעולם העליון עם הגדרתו זו המוחלטת.

ודע, אשר שפת הענפים של תורת הקבלה הזו, היא יותר נוחה להסביר בה מושגי החכמה מכל הלשונות הרגילות שלנו, כנודע מתורת הנומינליזם, אשר הלשונות נשתבשו הרבה בפיות ההמונים. כלומר שמתוך ריבוי השמוש שמשתמשים עם המילות, הרי הן הולכות ומתרוקנות מתוכנן המדויק. וע"כ נעשו קשיים גדולים למסור סברות מדוייקות מאחד לחבירו על ידי המבטא והכתב כנודע.

מה שאין כן "בשפת הענפים של הקבלה", הנלקחת משמות הבריות ומקריהם הערוכים ועומדים לעינינו מוגדרים בחוקי הטבע, שאינם מקבלים שינוי לעולם. ואף פעם לא יארע לשומעים ולקוראים, שיטעו בהבנת המלות המוצעות להם, מפני שגדרי הטבע מוחלטים למדי חוק ולא יעבור.

"מסירה מפי מקובל חכם למקבל מבין"

כן כתב הרמב"ן ז"ל בהקדמת פרושו על התורה: "ואני הנני מביא בברית נאמנת לכל מסתכל בספר הזה, מכל הרמזים אשר אני כותב בסתרי התורה, כי אני מודיעו נאמנה שלא יושגו דברי ולא יודעו כלל בשום שכל ובינה, זולת מפי מקובל חכם לאזן מקבל מבין". וכמתכונתו כתב ג"כ הרב חיים ויטאל ז"ל בהקדמה לספר "עץ חיים". וכן בדברי חז"ל (חגיגה י"א:): "אין דורשין במרכבה ביחיד, אלא א"כ הוא חכם ומבין מדעתו".

והנה דבריהם מובנים היטב במה שאמרו, שצריכים לקבל מפי מקובל חכם. אולם מהו החיוב, שגם התלמיד צריך מקודם להיות חכם ומבין מדעתו עצמו? ואם אינו כך, אפילו יהיה צדיק היותר גדול בעולם, אסור ללמדו. ועוד, אם הוא כבר חכם ומבין מדעתו, א"כ שוב אין לו צורך ללמוד מאחרים?

ובמבואר לעיל תבין דבריהם בתכלית הפשטות, שהרי נתבאר אשר עם כל המלות וההגוי הבאות במבטא שפתינו, אי אפשר לבאר על ידם אף מלה אחת מהענינים הרוחניים האלקיים, שהם למעלה מהמקום והזמן המדומים. אלא שנמצאת שפה מיוחדת לענינים הללו, שהיא "שפת הענפים" על פי הוראתם ביחסם אל שרשיהם העליונים.

אולם שפה זאת, הגם שמסוגלת מאד מאד לתפקידה לישא וליתן במחקרי החכמה יותר מהשפות הרגילות, אכן כל זה אמור רק אם השומע הוא חכם מעצמו. דהיינו שיודע ומבין ביחסי הענפים אל שרשיהם. כי היחסים הללו אינם מתבארים כלל מהתחתון לעליון. כלומר, שבהסתכלות על הענפים התחתונים אי אפשר להוציא שום הקש ודמיון כלל על איזו דוגמא בשרשיהם העליונים.

ולהיפך הוא, שמהעליון ילמד התחתון. כלומר, שמתחילה צריכים להשיג את השרשים העליונים כמות שהם ברוחניותם למעלה מכל דמיון, אך בהשגה טהורה. ואחר שמשיג היטב את השרשים העליונים מדעתו, אפשר לו להסתכל בענפים המוחשים שבעוה"ז, ולידע איך כל ענף מתיחס אל שרשו בעולם העליון, בכל סדריו בכמות ואיכות.

ואחר שיודע ומבין את כל זה היטב, אז נמצאת לו שפה משותפת בינו ובין רבו. דהיינו "שפת הענפים". אשר על פיה יוכל החכם המקובל למסור לו כל מחקרי החכמה, הנוהגים בעולמות העליונים הרוחניים. הן מה שקיבל מרבותיו, והן הרחבתו בחכמה שמצא בעצמו. כי עתה יש להם שפה משותפת לשניהם ומבינים זה את זה.

אולם בעת שהתלמיד אינו חכם ומבין מדעתו את השפה ההיא, דהיינו הוראת הענפים על שורשיהם, מובן מעצמו שאין ביכולתו של הרב להסביר לו אף מלה אחת בחכמה הרוחנית הזו. ואין צריך לומר לישא ליתן עמו במחקרי החכמה. היות שאין להם כלל שפה משותפת, להשתמש עמה. ונמצאים שהם כמו אלמים. וע"כ בהכרח שאין מוסרין מעשי מרכבה, שהיא חכמת הקבלה, אלא אם כן הוא חכם ומבין מדעתו.

ויש לשאול עוד: לפי זה מאין החכים התלמיד עד לידי כך להכיר היחסים של ענף ושורש מתוך התחקות על השרשים העליונים? והתשובה היא, אשר כאן שוא תשועת אדם, אלא לעזר אלקי אנו צריכים! אשר הזוכה למציאת חן בעיניו ית', הריהו ית' ממלא אותו בחכמה בינה ודעת להשכיל השגות עליונות. ואי אפשר להסתייע בזה מעזרת בשר ודם ולא כלום!

אכן אחר שמצא חן בעיניו ית' וזכה בהשגה העליונה, אז מוכן לבוא ולקבל מרחבי חכמת הקבלה מפי מקובל חכם, כי עתה יש לו עמו שפה משותפת, ולא זולת.

כינויים הזרים לרוח אנושי

עם כל המתבאר לעיל, תבין מה שנמצאים לפעמים בספרי הקבלה כינויים וערכים הזרים מאד לרוח אנושי. והמה שכיחים ביותר בספרי הקבלה היסודיים, שהם ספרי הזוהר והתיקונים וספרי האריז"ל. אשר המה מתמיהים מאד: מה היה להם לחכמים האלו להשתמש בכינויים נמוכים כאלה לביטוי רעיונות נשגבים וקדושים הללו?

אולם אחר שרכשת לך את הידיעות המובאות לעיל, יובן לך הדבר על אמיתו. כי נתבאר שאי אפשר כלל להשתמש בהסברת החכמה הזאת בשום שפה ולשון שבעולם, זולת בשפה המיוחדת לדבר, שהיא "שפת הענפים", ע"פ היחסים לשרשיהם העליונים. ולפיכך מובן מאליו, שאי אפשר לעזוב שום ענף או מקרה של ענף מפני נחיתות הדרגה שלו ולא להשתמש עמו לבטוי המושכל הרצוי בתוך קשרי החכמה, בו בעת שלא נמצא בעולמנו שום ענף אחר שנקחהו בתמורתו.

כי כמו שאין שתי שערות יונקות מנקב אחד, כן אין לנו ב' ענפים שיתיחסו לשורש אחד. באופן שאם נשאיר איזה מקרה שלא להשתמש עמו, נמצא שמלבד שאנו מאבדים את המושכל הרוחני ההוא שכנגדו בעולם העליון. כי אין לנו עוד שום מלה תמורתו להראות על השורש ההוא. הנה עוד יזיק דבר זה לכל מרחבי החכמה כולה ועל כל היקפה, שהרי נעדרת לנו טבעת אחת משלשלת כללות החכמה הקשורה במושג ההוא.

ע"כ נמצא שמטיל פגם על החכמה כולה. כי אין לך עוד חכמה בחכמות העולם, שיהיו הענינים מלוכדים וקשורים זה בזה בדרך עילה ועלול קודם ונמשך כמו חכמת הקבלה, הקשורה מראשה עד סופה זה בזה, ממש כמו שרשרת ארוכה. אשר ע"כ בהעלם לנו ידיעה קטנה בינתים, נחשכה בעדינו כל החכמה כולה, משום שכל עניניה קשורים חזק זה בזה ומתלכדים לאחד ממש.

ומעתה אין שום תמיהא עליהם, במה שמשתמשים לפעמים בכינויים זרים. כי אין להם חרות של בחירה בכינויים להחליף ולהמיר רע בטוב או טוב ברע. אלא שמוכרחים תמיד להביא בדיוק אותו הענף או המקרה המורה באצבע על שורשו העליון בכל השיעור הנחוץ לענין. וגם מוכרחים להרחיב הדברים, עד שיספיקו להגדרה מדוייקת לעיני חבריהם המעיינים.