מהו היסוד של חוכמת הקבלה

חוכמת הקבלה היא סדר ההשתלשלות של הכוחות העליונים על דרך סיבה ומסובב, בכפוף לחוקים קבועים ומוחלטים, הקשורים ביניהם, ומכוונים לגילוי הכוח המשגיח העליון (הבורא) לאדם בעולם הזה.

חוק הכלל והפרט

"חוק הכלל" אומר שכל האנושות מחויבת להגיע בסוף התפתחותה לגילוי הכוח המשגיח העליון ולהשיג אותו במלואו.

"חוק הפרט" אומר שבכל דור יהיו יחידים שיוכלו להגיע להשגת הכוח המשגיח העליון, עוד לפני שכל האנושות תגיע לכך בעצמה.

ריבוי הפרצופים, הספירות והעולמות הרוחניים

אם מדובר בהשגת מטרה אחת בלבד, כפי שהוזכר, מדוע מלאים ספרי הקבלה בתיאורים רבים של "ספירות" ו"פרצופים"? חוכמת הקבלה חוקרת את הדרכים בהן האדם משיג את הכוח העליון, כלומר את הדרכים שהוא משתווה אליו. לפיכך חוקרת חוכמה זו את כל ריבוי המבנים שבעולמות העליונים, הגופים הרוחניים והקשרים ביניהם.

נתבונן למשל בגופו הקטן של בעל-חיים כלשהו, הרי כל תפקידו הוא בסה"כ לספק לעצמו מזון, לחיות בעולם משך תקופה מסוימת, שהכרחית לו על מנת להוליד צאצאים, ובכך להבטיח את קיום הזן. אבל אם נחקור את גופו של בעל החיים נגלה שהוא מהווה צירוף מורכב של אלפי רקמות (סיבים) וגידים, כמו שקבעו מומחים לפיזיולוגיה ואנטומיה במחקריהם, ועוד עשרות אלפי צירופים שאינם ידועים עדיין לאדם.

מכאן נוכל להבין את מספרם הרב של מיני החיבורים והקשרים בין הגופים הרוחניים הכלולים בדרך להשגת המטרה הנשגבת: השגת הכוח המשגיח העליון.

שתי דרכים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה

חוכמת הקבלה מחולקת לשתי דרכים מקבילות של השגת הכוח המשגיח העליון. שתיהן שוות זו לזו, וכל ההבדל ביניהן הוא רק בכך שדרך אחת מובילה מלמעלה למטה, עד העולם הזה, והדרך השנייה מתחילה בעולם הזה ועולה מלמטה למעלה באותן המדרגות שנוצרו על ידי הדרך הראשונה.

בדרך הראשונה משתלשלים השורשים העליונים ומתגלים בהדרגה מלמעלה למטה. לכן הדרך הזאת נקראת בקבלה "סדר השתלשלות העולמות, הפרצופים והספירות". והדרך השנייה נקראת בקבלה "השגת הכוח העליון".

המשיג את הכוח העליון חייב ללכת מלמטה למעלה באותה הדרך, ולהשיג בהדרגה כל פרט וכל מדרגה, בהתאמה מלאה לחוקים שנקבעו בהשתלשלות הכוח העליון מלמעלה למטה.

השגה שלמה של הכוח המשגיח העליון לא נעשית בבת אחת אלא בהדרגתיות. תהליך הגילוי אורך זמן ומופיע בהרגשותיו של המשיג בהתאם למהירות הזדככותו מהאגואיזם שלו, עד שכל התכונות של המדרגות המשתלשלות מלמעלה למטה מושגות על ידו. סדר השגת המדרגות קבוע מראש, כל השגה שבאה גבוהה מקודמתה באופן שמזכיר סולם המורכב משלבים.

שמות מופשטים

רבים חושבים שכל השמות והמושגים, שבהם משתמשת חוכמת הקבלה, הם שמות מופשטים. ההנחה המוטעית הזאת נוצרה משום שהקבלה חוקרת את העולם העליון שנמצא מחוץ למרחב ומחוץ לזמן, ואת זה יכול לראות רק מי שרכש את שיטת הקבלה.

מכיוון שרק יחידים רוכשים את החוכמה הזאת ומשיגים את העולם העליון, קיימת דעה שכל מה ששייך לעולמות העליונים – אלו הם רק מושגים מופשטים שמנותקים לגמרי מהמציאות.

אבל האמת היא שההיפך הוא הנכון: הקבלה אינה מתארת משהו שאינו משקף מציאות ממשית, שאותה משיגים המקובלים. חכמי הקבלה קבעו להם חוק ברזל: "כל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם ומלה". לפיו הם מתארים רק השגות [מוחשיות], ורק אותן מכנים בשם, וכל מה שלא מושג אסור לכנותו בשם ולהגדירו במילים.

השגה בקבלה פירושה הדרגה העליונה ביותר בהבנה. וכל עוד שלא מושגת הכרה בהירה לחלוטין, כמו דבר שהידיים אוחזות בו, כמו שנאמר "כי תשיג ידך", אין המקובלים מכנים אותה בשם "השגה", אלא מציינים את זה בכינויים אחרים כמו הבנה, ידיעה וכו'.

הממשיות שבחכמת הקבלה

גם במציאות הגשמית שלנו, כפי שהיא נתפשת בחושינו, קיימים דברים ממשיים, שאת מהותם אנו לא משיגים, גם לא בדמיון. למשל תופעות כמו חשמל ומגנטיות. הידע שלנו בכל הקשור לגילויי התופעות הללו מספק אותנו לגמרי, וזה מביא אותנו לכך שבכלל לא חשוב לנו לדעת על מהותן של התופעות האלה, שבאמת אין לנו אפילו שמץ של מושג אודות מהותן. למרות זאת, מי יאמר שהתופעות האלו אינן ממשיות? הרי השמות "חשמל" ו"מגנטיות" כל כך ממשיים וקרובים אלינו, כאילו אנחנו באמת מרגישים אותם, עד כדי כך שאפילו ילדים קטנים יודעים את השם "חשמל" באותה מידה שהם יודעים את השמות "לחם", "סוכר" וכן הלאה.

יתר על כן, כמו שלא ניתן לנו להשיג את המהות של הכוח המשגיח העליון, בדיוק באותה מידה איננו יכולים להשיג את המהות של נבראיו. כנ"ל לגבי כל הדברים הגשמיים שאנחנו יכולים למשש בידיים. כי אנחנו משיגים רק את הכרת הפעולות שלהם, מתוך התפעלות שנגרמת מפגישת החושים שלנו עם הפעולות האלה. ההתפעלות החושית הזו מספקת אותנו לחלוטין, אף על פי שאין לנו שום מושג על מהותם של הדברים עצמם. באותה מידה אנחנו לא מסוגלים להשיג גם את המהות של עצמנו, אלא כל מה שידוע לנו על עצמנו הוא לא יותר מאשר מהלך הפעולות הנמשכות ממהותנו.

ולכן כל השמות והמונחים שפוגשים בספרי הקבלה הם ממשיים, אף על פי שאנחנו לא משיגים את מהותם, משום שהעוסקים בהם מרגישים סיפוק מלא מידיעה שלמה, אף על פי שמדובר רק על השגה של פעולות, שנולדה כתוצאה מפעולה הדדית של הכוח המשגיח העליון עם האדם שמשיג אותו. וזה מספק לגמרי ולא מעורר בנו הרגשה שהידע חסר במשהו, בדיוק כמו שלא מתעוררת בנו תביעה לאצבע שישית בכף היד, כי חמש האצבעות מספיקות לנו בהחלט.

הקושי לבטא השגה רוחנית עליונה

את המושגים של העולם העליון אנחנו לא מסוגלים לבטא בצלילים או באותיות של העולם שלנו, הרי כל אוצר המלים שלנו הוא ביטוי של תחושות המצויות בחושים הקולטים את עולמנו. ועל אחת כמה וכמה כאשר אנחנו צריכים למסור על ידי המלים ידע מדויק, שאותו קיבלנו באמצעות משא ומתן, כנהוג במחקרי החכמה, שבשביל למסרה למשיגים, חייב המקובל להשתמש בהגדרות מדויקות בהחלט.

חוק השורש והענף בעולמות

לארבעת העולמות שמרכיבים את הבריאה, הנקראים (מלמעלה למטה): אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, החל בעולם האצילות, שהוא הנעלה ביותר, וכלה בעולם העשייה הגשמי שלנו שהוא התחתון ביותר, יש מבנה זהה לחלוטין בכל פרטיו. כלומר, המציאות וכל פרטיה בעולם הראשון, קיימים גם בעולם השני הנמצא תחתיו, הנמוך יותר, ללא שינוי. כך גם בכל העולמות שלאחריו, עד לעולם הזה, המוחשי לנו.

אין שום הבדל בין העולמות, חוץ מההבדל באיכות החומר. והאיכות הזאת של חומר העולם, היא שקובעת את גובה המדרגה של כל עולם, כך שהחומר של העולם הגבוה מכולם הוא ה"זך" ביותר ביחס לכל התחתונים. והחומר של העולם השני הוא עבה מהחומר של העולם הראשון, אבל זך יותר מהחומר שבכל המדרגות תחתיו. הסדר הזה נשמר עד העולם שלנו, שבו חומר פרטי המציאות שבו הוא העב יותר וה"חשוך" ביותר מכל העולמות הקודמים.

אבל יחד עם זאת העצמים והצורות שבכל עולם ועולם זהים על כל פרטיהם, הן בכמות והן באיכות. אפשר להשוות זאת לחותם והנחתם ממנו, שאף הפרטים הקטנים ביותר של החותם עוברים במלואם לנחתם ממנו. וכך גם בעולמות: העולם התחתון הוא הנחתם מהעולם העליון ממנו. וכל הצורות שקיימות בעולם העליון, הן בכמות והן באיכות, טבועות במלואן בעולם התחתון.

כך שאין בעולם התחתון שום פרט ושום תופעה שאינם השתקפות של העולם העליון. זה נקרא "שורש וענף", והפירוש הוא שהפרט שנמצא בעולם התחתון הוא ענף שמועתק מהדוגמא שלו הנמצאת בעולם העליון, וזה השורש שלו, משום שהוא, הפרט הזה, יצא מהעולם העליון ונחתם בתחתון.

על זה נאמר: "אין לך כל עשב מלמטה, שאין לו מזל ושוטר מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל" (ב"ר י, ו). כלומר השורש שנקרא "מזל" מכריח אותו לגדול בכמות ובאיכות, ולרכוש את התכונות שלו כמו חותם לנחתם. וזהו חוק שורש וענף, הפועל בכל עולם ועולם, בכל פרטי המציאות שבו, ביחס לעולם העליון ממנו.

שפת המקובלים – שפת הענפים

שפת הענפים נוצרה על בסיס הענפים שבעולם שלנו, המורים על השורשים שלהם בעולם העליון. השורשים האלה שבעולם העליון הם דוגמאות לענפים שלהם. הרי אין בעולם התחתון שום דבר שלא מתחיל ונמשך מהעולם העליון. השורש שנמצא בעולם העליון מחייב את הענף התואם לו בעולם התחתון לקבל את צורתו ולרכוש את תכונותיו.

מהקשר שבין ענף לשורשו יצרו המקובלים אוצר מילים, שמאפשר להם לדבר על השורשים הרוחניים שבעולמות העליונים על ידי הזכרת שמו של הענף התחתון המוחשי, שנמצא בתחום המוגדר של החושים הגשמיים של העולם הזה. וכך כאשר מוזכר שמו של הענף התחתון, השומע יכול להבין את השורש העליון, כי הענף הגשמי הזה מצביע באופן ברור על שורשו, שהרי הענף הוא תוצאה של השורש.

באופן זה מהווים כל העצמים שנמצאים בעולם המוחשי שלנו שמות מדויקים, שמצביעים על השורשים העליונים שלהם, אף על פי שאת השורשים עצמם אי אפשר לכנות בשום מילה ובשום צליל, משום שהם נמצאים למעלה מכל דמיון. על כל פנים, זכו השורשים להבעה מילולית באמצעות ענפיהם המורגשים בעולמנו.

וזוהי מהות השפה המדוברת של המקובלים, שבעזרתה הם מוסרים את ההשגות העליונות שלהם זה לזה, מדור לדור, בכתב ובעל-פה. הם מבינים זה את זה במידה מספקת לחלוטין, משום שיש להם בהגדרות שלהם מידה של דיוק, שהכרחית למחקר של החוכמה הזו. כלומר, המסגרת שנקבעה היא כל כך מדויקת, שאינה מאפשרת לטעות, משום שלכל ענף יש הגדרה טבעית שאופיינית רק לו, ומשום כך הוא מצביע באופן מדויק לחלוטין על השורש הרוחני.

מסירת הידע מהמורה לתלמיד

המלים שיוצאות מפיו של המורה אינן מסוגלות לתת ביטוי לשום ידיעה רוחנית עליונה הנמצאת מחוץ לזמן, תנועה ומקום. אלא רק "שפת הענפים" מסוגלת לכך, שבה הענפים מורים על השורשים העליונים שלהם.

אבל רק מי שמבין ביחסי הענפים לשורשיהם יכול להבין את השפה הזאת. את הקשר שבין שורש לענף אי אפשר להשיג מלמטה למעלה, כלומר מתוך התבוננות על הענפים התחתונים אין לאדם אפשרות להקיש דבר על השורשים העליונים וגם לא מתוך זה שידמיין אותם. אלא להיפך, תחילה עליו להשיג בעצמו את השורשים העליונים, ורק אחר כך, כשיסתכל בענפים המורגשים בעולמנו, הוא יוכל להבין את כל סדרי היחסים, בכמות ובאיכות, בין כל ענף לשורשו שבעולם העליון.

לפיכך רק אחרי שהוא יודע ומבין היטב את הקשר שבין השורש לענף, תמצא לו שפה משותפת עם המורה המקובל שלו, שהיא "שפת הענפים", ואז המורה יוכל להעביר לו את כל הדקויות של חוכמתו ואת הידע על המתרחש בעולמות העליונים, הן את כל מה שקיבל מרבותיו והן את מה שהשיג בעצמו. הרי כעת יש שפה אחת משותפת לשניהם, והם מבינים זה את זה.

אבל אם התלמיד עדיין לא מבין את השפה הזאת בעצמו, ואינו מבין איך הענף מצביע על שורשו, אז אין למורה שום אפשרות להסביר לו אף מילה מהידע העליון, ואי אפשר לדבר איתו על מחקרי חוכמת הקבלה, משום שאין למורה שפה משותפת איתו. כלומר, אין שיטה אחרת למסור את ידיעות החוכמה, אלא רק למי שיודע ומבין בעצמו.

אבל איך התלמיד ישיג בעצמו את ידיעת שפת הענפים? הוא יוכל לעשות זאת באמצעות לימוד ספרי הקבלה, שמכניסים אותו בהדרגה להרגשת העולם העליון. ואז, רק אחרי שהוא השיג לפחות את המדרגה הקטנה ביותר של העולם העליון, ומשיג מאותה מדרגה את שפת הענפים מלמעלה למטה, הוא כבר יכול לקבל ידע מהמורה המקובל, היות שיש להם עכשיו שפה משותפת.

כינויים זרים שבשפת הקבלה

המקובלים משתמשים במלים גשמיות כמו "נשיקה", "זיווג", "חיבוק", "לידה" וכיוב', כדי לבטא רעיונות נשגבים. לשם מה הם זקוקים דווקא למילים כאלו? זאת משום שכדי להסביר את החוכמה הזו אי אפשר להשתמש בשום שפה אחרת בעולם, חוץ משפת "הענפים", שמצביעה באופן מדויק על הקשר שבין כל שורש ובין הענף המוגדר שלו, כפי שכבר הוזכר. ולכן אי אפשר לוותר על ענף כלשהו בגלל שפלותו וכתוצאה מכך להימנע מלהשתמש בו לתיאור הקשרים בחוכמת הקבלה, הרי חוץ ממנו אין בעולם שלנו אף ענף אחר שיוכל לשמש לו כתחליף.

ואם נוותר על השימוש בשם כלשהו, אז לא רק שנאבד את המושג שתואם לו בעולם העליון הרוחני, כי אין מילה אחרת נוספת שתוכל להחליף אותו בתיאור השורש הזה, אלא שזה יגרום נזק לכל החוכמה כולה. במקרה כזה כשנופלת חוליה אחת מהשרשרת הכללית של החוכמה, מכיוון שכל החוליות קשורות זו בזו, אז כל החוכמה קורסת.

ולכן לא צריך להתפלא על שימוש בשמות "לא יפים" בקבלה, משום שאי אפשר לבחור אותם באופן חופשי, ואי אפשר להחליף שמות "לא יפים" בשמות "יפים". המקובלים חייבים תמיד להשתמש בענף בצורה מדויקת, כי הוא מצביע על השורש העליון שלו באופן מלא, וחלה עליהם החובה להרחיב עד שתנוסח הגדרה מדויקת המובנת למעיינים.