מבנה המציאות: שיעור 4

לצפייה בשיעור המוקלט לחץ/י כאן

במהלך השבוע קיבלתי מכתבים רבים. כמה מהצופים מתלוננים על הקצב המהיר מדי של השיעורים. חלקם לא מבינים דבר, ומבקשים להתייחס אליהם כאל תלמידים חדשים.

ובכן, עם תלמיד חדש ראוי לנהוג בסבלנות, לתת לו את הזמן הדרוש להכרת והבנת החומר הנלמד, וכך נעשה.

בתחילת הסדרה חשבתי לפתוח בסקירה מהירה וכללית ולאחריה להעמיק בפרטים. עתה, לאחר כמה שיעורים, אני מבין כי טעיתי. בשיעור היום נחזור להסבר על תחילת התהליך. אלא שאין זו חזרה לאותו ההסבר, הרי בכל הסבר יש משהו חדש. אי אפשר להיכנס פעמיים לאותם המים.

האנושות מתפתחת, ונדמה כי פניה מועדות לאיזושהי מטרה נקובה מראש. אם כך, בהנחה שתכלית הבריאה ידועה למפרע, מובנת השאלה אודות הצורך בחכמת הקבלה. טוב נעשה אם נשאל מדוע האדם נדרש ללמוד חוכמה זו, ומה שומר על קיומה במשך אלפי שנים ?

חוכמת הקבלה אינה קובעת סדרים חדשים. חכמת הקבלה מסייעת לאדם להגיע לאותה המטרה הנקובה מראש. אבל בעזרתה של חכמת הקבלה האדם משיג את המטרה במהירות. חוכמת הקבלה פותרת את האדם מאריכות הזמן ומייסורים. חוכמת הקבלה חוסכת מהאדם אלפי שנים של גלגולים על גבי גלגולים.

האדם במצבו הנוכחי נמצא בתחתית סולם המדרגות. אם ילמד על המנגנון הרוחני העליון, על האופן בו המנגנון הרוחני פועל עליו ועל הדרך בה יורדים הכוחות לעולם הזה, ימשוך על עצמו כח מתקן. על ידי חוכמת הקבלה האדם מעורר את פעולת האור העליון, את כח התיקון.

כח התיקון מעלה את האדם. בהשפעת האור העליון האדם מתחיל להרגיש בטוב. מתעורר בו רצון להגיע למטרת הבריאה, לראות אותה מרחוק. לימוד חוכמת הקבלה מקצר את הזמנים, בזכותו האדם אינו נדרש להמשיך ולהתגלגל. הודות ללימוד הקבלה האדם יכול להרגיש את העולם הרוחני, לחיות בו. על ידי חכמת הקבלה האדם מחליף את המחזורים החוזרים ונשנים של לידה ומוות בזרימה האין סופית של החיים.

אין ספק, אל המטרה הסופית אפשר להגיע גם ללא עזרתה של חכמת הקבלה, אבל בייסורים ובאריכות הזמן. משום כך קורא ה"זוהר" לבני האדם לאמץ את חכמת הקבלה, לפתוח את העולם הרוחני, להיוודע אל המקורות, ולשים סוף לסבל. הודות ללימוד, ייווכח האדם לדעת כמה כדאי להשתוקק אל העולם הרוחני, להזדרז ולהשיגו.

בסופו של דבר, חיינו בעולם הזה חושפים בפנינו עד כמה פגום הוא הקיום האנושי, אין לו לא תוצאה ולא מטרה. חוכמת הקבלה יכולה להגביה את האדם מעל לצרות ולייאוש, להמתיק את חייו. לכן אנו לומדים אותה.

אדם המרגיש דחף ללמוד את חוכמת הקבלה, להתפטר מבעיותיו ולדעת מה הסיבה לחייו, נמשך אל חוכמת הקבלה. אי אפשר לכפות על האדם ללמוד את החוכמה. אדם שהנקודה שבלב עדיין לא התעוררה בו יעזוב את הלימוד לאחר תקופה קצרה. עם זאת, את חוכמת הקבלה היא אפשר לעזוב לחלוטין. אדם שעזב את הלימוד אין ספק כי יחזור אליו בשנית. האדם יכול לחזור ללימוד לאחר תקופה קצרה או לאחר כמה גלגולים, אבל יחזור בכל מקרה. החיים בעולם הזה קשים, בסופו של דבר הם מחייבים את האדם למצוא את התכלית ולממש אותה.

חכמת הקבלה מלמדת אותנו על מערכת ההנהגה וההשגחה של הכח העליון.

נתאר בקצרה את התחנות העיקריות בשלבי התפתחות המציאות. הנקודה העליונה ביותר היא הבורא. הבורא ברא כלי. הכלי מצמצם את עצמו בצמצום א' ומתחיל בעבודה עם ה"מסך". בעבודת המסך מתחיל הכלי להפחית את קומתו בהדרגה. תחילה יוצא עולם קדמון, לאחר יציאת עולם אדם קדמון מתרחשת שבירת הכלים ולאחריה יוצאים העולמות אצילות בריאה יצירה ועשייה. מתחת לעולם העשייה ומחוץ לגבולות העולם הרוחני, נמצא העולם הזה.

לאחר יציאת העולמות בריאה יצירה ועשייה נולד "אדם הראשון". אדם הראשון עובר שבירה ומתחלק לשש מאות אלף נשמות. בני האדם בעולם הזה הם שש מאות אלף הנשמות. על בני האדם בעולם הזה פועלים כוחות השבירה. בדומה לאדם המרגיש את עצמו כקיים בתוך העולם, כך נמצאות הנשמות בעולם. העולם שלנו, על כל המציאות המקיפה אותנו, הוא תוצאה מהשבירה, ובמסגרתו חי האדם עם נשמתו השבורה.

החלק הראשון של לימוד חוכמת הקבלה מוקדש להסבר על השתלשלות המציאות מהבורא ועד לעולם הזה. בשלב השני נלמדת הדרך בה עולות כל הנשמות בחזרה לדרגת הבורא. הדרך ממעלה למטה היא תוצאה מפעולות הבורא, הדרך ממטה למעלה היא תוצאה מפעולות האדם.

הפעולה הראשונה ממעלה למטה היא יצירת הכלי. את הלימוד נתחיל ממנה. נלמד על האופן בו יצא האור מהבורא ואיך האור בנה את הכלי. אם כן, מהבורא יוצא אור. האור היוצא מהבורא נקרא קוצו של יוד, או כתר. האור כולו הוא נתינה, משום כך הוא בונה כלי קבלה. הכלי רוצה לקבל, לכלי אנו קוראים י' או חוכמה. כאשר הכלי מקבל הוא מרגיש את האור בתוכו. הרגשת האור נקראת תענוג.

במקביל להרגשת התענוג מתעוררת בכלי הרגשה של מקור התענוג. הכלי מרגיש שהתענוג מגיע מהבורא. בסופו של הכלי מרגישה אפוא החוכמה בנותן - בבורא. כתוצאה מהרגשת הנותן מתעורר בכלי רצון להיות בקשר עם הנותן, התחתון רוצה להיקשר אל העליון.

אם כן, הכלי רוצה להידמות לנותן ומחליט שלא לקבל. הכלי נשאר ריק מאור, אין בו דבר מלבד הרגשת הנותן, את התענוג הוא סילק מתוכו. אם הכלי הנקרא חוכמה קיבל תענוג הרי שהכלי החדש התפטר מהתענוג. הרצון להידמות לבורא הוא רצון חדש לגמרי. לכלי החדש אנו קוראים "בינה" או ה'. האותיות י-ק-ו-ק מסמנות את שמו של הבורא.

הבינה רוצה לתת, אבל אין לה מה לתת ולמי לתת. בכדי לתת עליה להשתמש ברצונו של הבורא לתת לה.

הבורא נותן. אם הבינה דוחה את נתינתו של הבורא היא אינה נמצאת איתו בקשר. אבל אם הבינה תקבל את התענוג מהבורא כדי לגרום לבורא תענוג היא תרגיש בדיוק את שהבורא מרגיש. הבינה מחליטה אפוא לקבל כדי לתת. הפעולה בה הכלי מקבל כדי לתת נקראת זעיר אנפין, תפארת, או ו'.

על ידי פעולת הזעיר אנפין הכלי מרגיש את עצמו כנמצא בדרגת הבורא. גם הוא כמו הבורא, נותן. הכלי מקבל תענוג מהבורא ובקבלתו מחזיר לבורא תענוג. הכלי מרגיש תענוג כמו הבורא.

עתה, כאשר הכלי מרגיש את מצבו של הבורא, נולד בו רצון חדש, הכלי רוצה להנות מהבורא. הכלי רוצה להיות גדול - לא להידמות לגדול, אלא להנות ממעמדו. הכלי רוצה לקבל את כל מה שיש בבורא - את התענוג ואת המעמד של הבורא. כלי הרוצה לקבל את כל מה שיש בבורא הוא כלי שלם, אנו מכנים אותו בשם מלכות או ה'.

כמו המלכות, גם החכמה רוצה לקבל, אבל החכמה אינה משתוקקת לתענוג מראש, הרצון שלה אינו רצון עצמאי. החכמה מקבלת את התענוג מכיוון שהוא מגיע מהבורא, היא מקבלת אותו ונהנית. אומרים לה לקחת והיא לוקחת. המלכות לעומתה, רוצה רק לקבל. המלכות מקבלת מכיוון שהיא רוצה בכך. היא מכירה את התענוג ורוצה בו.

הנה כי כן, כדי להגיע לכלי שלם האור צריך לפעול על הכלי פעולות רבות. רק במלכות, בשלב הרביעי ליצירת הכלי, נוצר רצון לקבל מצדו של הנברא. הרצון לקבל שבחוכמה הוא מצד הבורא, בבינה מתעורר רצון להשפיע מצד הנברא, בזעיר אנפין הנברא מכיר את הרצון לקבל שלו ובתוכו הוא רואה את הרצון להשפיע של הבורא.

במלכות הנברא רוצה לקבל את כל אשר מגיע מהבורא. במלכות הנברא משתוקק למה שהבורא רוצה לתת לו. לכן נקראת המלכות כלי סופי. השם מלכות מרמז על היותה נשלטת כולה על ידי הרצון.

כאמור, כדי לברוא נברא האור צריך לעבור דרך ארבע בחינות. רק בבחינה הרביעית הכלי נעשה ראוי לתפקידו, רק אז הנברא הרוצה ליהנות. כל עוד אין רצון מצד הכלי, הכלי נמצא ברשות הבורא ואינו נחשב בגדר נברא. לכן רק מבחינה ד' והלאה הכלי יכול להיקרא נברא.

שלושת השלבים הראשונים ביצירת הכלי נקראים "ג' ראשונות". ג' הראשונות נמצאות בשליטת הבורא, הן קודמות ליצירת הכלי. בשלושת השלבים עד לזעיר אנפין נמשכת שליטת הבורא, וממלכות והלאה שליטת הנברא. תהליך יצירת הכלי, ארבעת השלבים בהם הבורא ברא את הנברא, נקראים ארבע בחינות דאור ישר.

נחזור על התהליך מתחילתו. הכח העליון נצחי, הבורא נמצא מעל לכל הטבע ומעל לכל נברא. על פי המקובלים הכח העליון הוא טוב, ומטבעו של הטוב לתת, להיטיב. כיוון שכך ברא הבורא נברא.

כאמור, הבורא רוצה לתת. אם רצונו של הבורא לתת, הכרח הוא כי הנברא ירצה לקבל את שהבורא רוצה לתת. אבל הנברא צריך לרצות לקבל בצורה עצמאית. הבורא ברא אמנם את הנברא כמקבל, אבל אין בכך די כדי לגרום לנברא תענוג. תענוג יתכן רק במידה שהנברא ירצה בתענוג בעצמו, ולא משום שהבורא ברא אותו כמקבל. הנברא צריך להגיע לרצון עצמאי לקבל. ברצון לקבל שהבורא ברא ומילא באור, לא מורגש תענוג. התענוג מורגש רק כאשר הנברא רוצה בו.

את מילוי הכלי באור בבחינה א' ניתן להמשיל לתאבונו של אדם שנפל למשכב. אדם חולה מאבד את תאבונו. אדם חולה אוכל כי מפצירים בו ולא מרגיש תענוג באוכל. אם יאכל יבריא. גם בשלב הראשון ליצירת הכלי, הכלי מתמלא באור אבל לא מרגיש תענוג. בשלב הראשון ליצירת הכלי, עדיין אי אפשר לדבר על כלי של ממש. השלב הראשון ביצירת הכלי אינו בגדר נברא, אין כאן עדיין כלי המרגיש הנאה ותענוג.

מכאן ניתן להבין מדוע תהליך יצירת הכלי אינו בא לידי סיום לאחר השלב הראשון. הבורא צריך לעורר בנברא רצון עצמאי ליהנות מהתענוג שהוא נותן לו. החיסרון לאור צריך להקדים את האור. אבל איך יתכן הדבר, איך אפשר שהחיסרון בנברא יקדים את האור, הרי הבורא קודם לנברא?

הנברא, כאמור, צריך לברוא בתוכו רצון עצמאי. על הנברא לברוא בתוכו ובכוחות עצמו רצון. הנברא צריך לרצות בעצמו את מה שהבורא רוצה לתת לו. לשם כך נדרשים ארבעת השלבים ביצירת הכלי. לאחר ארבע הבחינות דאור ישר נוצר בנברא רצון עצמאי להנות מהאור. במהלך הלימוד עוד נחזור ונבאר את תהליך יצירת הכלי בארבע בחינות דאור ישר, וניווכח בעמקותו.

יחס הבורא לנברא דרך ארבעת שלבי יצירת הכלי נקרא שם ה', או י-ק-ו-ק. בדרך כלל את קוצו של יוד לא מציינים, אלא ארבע אותיות בלבד. קוצו של יוד מציין את האור עצמו. קוצו של יוד אינו בבחינת נברא, הוא עדיין בגדר בורא. בדומה לדרך בה הבדלנו בין המלכות ליתר שלבי יצירת הכלי, עלינו להבדיל בין קוצו של יוד לג"ר. קוצו של יוד הוא האור והג"ר הן הפעולות הנמשכות מהאור עד לנברא. קוצו של יוד הוא הבורא, המלכות היא הנברא, ושלושת השלבים ביניהם הם הפעולות בהן נברא הנברא.

מכאן ניתן להבין מדוע בהרבה מופעים של שם ה' מושמט קוצו של היוד. קוצו של יוד הוא האור עצמו. האותיות י-ק-ו-ק מתארות את הנהגת הבורא ביחס לנבראים, את ההשגחה. הבורא מתייחס אל בני האדם דרך י-ק-ו-ק, כדי שבני האדם ירגישו אותו דרך הפעולות הללו, ובעזרתם יחזרו אליו. האותיות י-ק-ו-ק משמשות כמתאם בין האדם לבורא. כך הבורא מתייחס לאדם ובאותו אופן יש באפשרותו של הנברא להתייחס לבורא.

חכמת הקבלה מתארת את שלבי ההתפתחות של שם ה' עד לביאתם אל האדם. התבנית עצמה אינה משתנה אלא הולכת ומתפתחת. כל אות נפתחת לכדי עולם שלם. האור, קוצו של יוד, יתפתח לכדי "עולם אדם קדמון". הי' תתפתח להיות עולם האצילות, הבינה עולם הבריאה, הזעיר אנפין עולם היצירה והמלכות עולם העשייה. בני האדם נמצאים מתחת לעולם העשייה במקום הנקרא "העולם הזה".

שם ה' הוא נוסחה של היחס בין הבורא לנברא ובין הנברא לבורא, לכן הוא שם קדוש. אם הנברא יתייחס לבורא בדיוק כשם שהבורא מתייחס אליו, יגיע הנברא לדרגתו של הבורא. משום כך הצירוף של ארבע האותיות י-ק-ו-ק מוסכם בכל הדתות כשמו של הבורא.

האדם צריך לדעת את יחסו של הבורא אליו דרך כל העולמות עד לעולם הזה. אבל לאדם בעולם הזה אין יכולת לראות את העולמות הרוחניים. מחסום מפריד בינו לביניהם. האדם סגור בגבולות היקום ואין ביכולתו דעת מה יקרה בעוד רגע, מה קרה מטרם היותו, ומה יקרה לאחריו. לאדם אין שמץ של תפיסה ביחסו של הבורא אליו כי-ק-ו-ק.

ידיעת העולם הרוחני נחוצה לאדם. אם האדם ידע איך הבורא מתייחס אליו, ידע איך באיזה אופן להתייחס אל הבורא בחזרה וחייו יובטחו. בהשגת יחסו של הבורא הנברא מבין את המציאות כולה, ועולה מעל לכל העולמות.

אם כן, את החלק הבא בלימוד נקדיש לביאור היחס של הבורא לאדם דרך התבנית של י-ק-ו-ק. נלמד על השתלשלות העולמות, אדם קדמון, אצילות בריאה יצירה עשייה, ועל האופן בו האדם עולה בהם בדרכו חזרה אל הבורא.

תחילה עלינו להבין כי כל שלבי ההתפתחות הם שלבים מחויבים. כח האור פועל ויוצר את כח הכלי, ובהתאם לחוקים של 'מכאניקה רוחנית', פועלים שני הכוחות יחד. אין כח צדדי הפועל בהפתעה כנגד החוקים. מצד האור קיים חוק של נתינה, ומצד הכלי חוק של השפעה. משני החוקים יחד יוצאים ומשתלשלים כל העולמות על כל פרטיהם כולל העולם הזה. אור וכלי, לא יותר.

בחקירה לעומק של כל פרט מפרטי המציאות לא נמצא יותר מאשר אור וכלי, אין במציאות כולה יותר משני החלקים הללו. האדם על כל אבריו, התאים האטומים המולקולות, העולם שמחוץ לאדם, דומם צומח חי, כוכבים, כוחות, רוחניות, מחשבות, רצונות - כל פרט במציאות מלבד הבורא, מורכב משני נתונים בלבד, אור וכלי.

שלא כמו הספרות היפה, חכמת הקבלה אינה מדברת בשפת הרגש. חוכמת הקבלה מתרכזת בשני נתונים, בשני כוחות, אור וכלי. שפת הקבלה מתארת את מידתו של כח האור, את מידת כח הכלי ואת הקשר ביניהם. חוכמת הקבלה מתארת ומבארת את התולדות מהפגישה בין אור וכלי.

מהבורא יצא אור, הנברא בבחינה הד', מרגיש את התענוג מהאור ואת נותן התענוג, את הבורא. זוהי המלכות, הכלי השלם הגדול שברצונו לקבל את הכל. הרגשת התענוג ונותן התענוג מעוררים בנברא הרגשת בושה. הנברא אינו יכול לסבול את מצבו בבחינה ד'.

בדומה לבחינה הד', גם בבחינה ב' הכלי דחה את קבלת התענוג. הבחינה ב' הרגישה שהתענוג מגיע מהעליון ורצתה להידמות לו. במקרה של המלכות, המצב גרוע הרבה יותר.

כזכור, הרצון בבחינה א' מקבל, ובשעת הקבלה מתרקם בו רצון לתת. הכלי בבחינה ב' אינו מסכים להרגיש את עצמו כמקבל מהעליון, הוא רוצה להידמות לעליון ולכן מגרש את האור מתוכו ונשאר ריק. בבחינה ג' הכלי מקבל קצת ובבחינה ד' הרבה.

המצב של הכלי בבחינה ד', דומה אפוא למצבו בבחינה א'. גם בבחינה א' הכלי קיבל, אבל לא ברצון משלו. הרצון של הכלי בבחינה א' מקורו באור. האור ברא את הרצון ומילא אותו בתענוג. בבחינה א' של הכלי גם הרצון וגם הבורא באו מהבורא. הכלי בבחינה א' מרגיש את מצבו כרע ומרוקן את האור מתוכו.

הרצון של הכלי בבחינה ד' אינו נובע מהבורא, בבחינה ד' הכלי עצמו קובע את רצונו. הבחינה ד' מרגישה את רצונה כרצון עצמאי ואת התענוג כמגיע מהבורא. הבחינה הד' מרגישה את עצמה כרצון לקבל את הבורא כרצון לתת. בבחינה ד' הכלי מרגיש את עצמו אל מול הבורא, הפוך ממנו לחלוטין. הוא מרגיש את שני הכוחות מתנגשים בתוכו. הוא רוצה לקבל והבורא רוצה לתת. הרצון לתת בבחינה א' מקורו באור, על הרצון לקבל בבחינה ד' הכלי החליט בעצמו. משום כך, מרגישה הבחינה ד' בושה. היא אינה מסוגלת להישאר במצבה.

הכלי בבחינה ד' מחליט לא להשתמש ברצון ונשאר ריק. הוא מגרש את האור מתוכו וקובע שלא לקבל יותר, אם יקבל ירגיש בושה. הרגשת הבושה בלתי נסבלת, הבושה מבטלת את קיומו, הכלי מעדיף להישאר ריק לחלוטין, ללא שמץ של תענוג.

גם בעולם שלנו אם האדם לא יכול להצדיק את היותו מקבל או לשלם בעבור הדברים הנחוצים לו, הוא לא מסוגל לקבל. בקבלה ללא הצדקה האדם מרגיש את עצמו כאפס. האגו של האדם לא יתיר לו לקבל ללא הצדקה. האדם יעדיף למות ובלבד שכבודו לא יירמס. כזהו טבע האדם, אין לאדם דבר חשוב יותר מכבודו העצמי. יוצא דופן הוא מצבו של אדם שייסורים גדולים דיכאו את פנימיותו עד עפר, במצב כזה האדם יוותר על כבודו העצמי.

ההחלטה של הבחינה ד' שלא להרגיש את עצמה כמקבלת, לא להרגיש את הבושה, היא החלטה סופית. לכן היא נקראת צמצום. בהמשך ההתפתחות ניווכח לדעת כי הכלי דווקא ממשיך לקבל מהבורא. בשלבים מאוחרים יותר של ההתפתחות הכלי מקבל מהבורא הרבה ובאופן תדיר. אלא שלאחר הצמצום הנברא מקבל כדי להיטיב עם הבורא ולא ליהנות בעצמו.

אם הקבלה של הנברא מסבה לבורא תענוג, אזי הנברא מסכים לקבל. מצמצום א'והלאה הנברא לא יקבל עוד למען עצמו.

את עניין הצמצום ממשיל בעל הסולם ליחסים בין אורח ובעל בית. רצונו של בעל הבית הוא לתת לאורח את כל הכיבוד שהכין בעבורו. האורח דוחה את ההזמנה להתכבד הואיל והיא פוגעת בכבודו. האורח מרכיב על עצמו "מסך". ושומר את עצמו מלקבל. אם יקבל, ירגיש בושה.

בעל הבית מבקש מהאורח להיטיב עימו ולאכול, בעל הבית רוצה לקבל מהאורח, הוא חוזר ומדגיש פני האורח את התענוג שיגרם לו אם האורח יאכל. לבסוף נעתר האורח להפצרותיו של בעל הבית, ומקבל. בעל הבית מוכן לקבל מהאורח, והאורח נותן לו בקבלת התענוג ממנו.

למערכת היחסים בין האורח לבעל הבית יש אמנם צורה של מעין משחק, אבל זהו משחק רציני ביותר. משחק זה מאפשר לאדם לדלג ממעל לטבעו ולהידמות לנותן, לבורא. כדי להידמות לנותן על הנברא לעשות צמצום ולא לקבל מהבורא דבר. הנברא צריך להרכיב על עצמו "מסך".

הבורא לוחץ על הנברא לקבל. הוא מבהיר לנברא כי קבלתו לא תחשב כקבלה. בקבלתו, הנברא ייתן לבורא. במידה שהבורא מפציר בנברא בשיעור הראוי, הוא מצייר בנברא תמונת מצב בה הנברא מרגיש את עצמו כנותן ואת הבורא כמקבל.

בקבלה על ידי ה"מסך", הנברא מקבל מהבורא תענוג, ובקבלתו מסב לבורא תענוג. לאמיתו של דבר, הנברא אינו מרגיש את התענוג המתקבל מהבורא כתענוג, אלא כאמצעי להַנות לבורא. הנברא אינו מקבל מהבורא תענוג כלל, כי אם אמצעים כדי להשפיע חזרה לבורא, אמצעים ולא יותר.

יהיה מי שיאמר כי כל העניין הוא עניין פסיכולוגי ותו לא, משחק בין הנברא לבורא. אלא שעל ידי המשחק הזה הנברא נפטר מהרגשת הבושה. על ידי המשחק הזה הנברא לומד איך לתת לבורא ומבין מה הפירוש של להיות הנותן. דבר לא משתנה מלבד העובדה שהנברא קונה לעצמו "ראש". כתוצאה מהמשחק הנברא משיג את המחשבות הדעות והתובנות איך להשפיע. הנברא מידמה לבורא.

זאת היא התוכנית הכללית של המציאות בה האדם נתון. קבלה על מנת להשפיע לבורא נקראת תיקון, תיקון היחסים בינינו לבין הבורא. על ידי התיקון האדם נעשה כבורא. זוהי המטרה. לעת עתה, במצבו הנוכחי, האדם נמצא תחת הלחץ של האור. האור לוחץ על האדם במטרה ליצור בו מסך. מיד עם היווצרות המסך הנברא מתחיל להרגיש את הבורא, להתייחס אליו, לקבל ממנו כדי לתת לו.

אם ברצונו של האדם לזרז את השפעת האור המקיף ולהאיץ את בניית המסך, טוב יעשה אם יטה את אוזנו לעצות המקובלים. תמצית עצותיהם היא לימוד חוכמת הקבלה והפצתה במסגרת קבוצה. במסגרת הקבוצה ניתן למשוך יותר אורות.

אם קבוצה של חברים מחליטה להתאסף יחד מתוך הבנה מה נדרש מהם לעשות, הלימוד המשותף והפצת החוכמה מושכים עליהם יותר אור. ככל שתגדל כמות המשתוקקים בעולמינו למשיכת אור מהבורא, יותר אור ישפיע על כל אחד מהם. בהתגברות השפעת האורות המקיפים האדם יוכל לזרז את תחילת פעולות התיקון.

באפשרותנו להגביר את השפעת האור מקיף. משום כך אנו מקפידים להתאסף יחד מעת לעת במקומות שונים ברחבי העולם. בהתאספות שלנו יחד אנו מעוררים כח גדול למשיכת האור. הכנסים המשותפים שלנו חוסכים מאיתנו זמן רב, כל אחד מהם מהווה קפיצת מדרגה.

אדם יכול ללמוד לבדו במשך שנים ארוכות ולא יזכה לאותה השפעת האור מהתאספות יחד עם עוד אנשים שרוצים בתיקון.

<< לשיעור הקודם : לשיעור הבא >>