החברה העתידית: חלק ב

"מוטב לנו לבוא לעמק השווה ולקבל את דברי המקובלים, אשר "הטבע" עולה בחשבון "אלהים", דהיינו, במספר פ"ו, ואז אוכל לקרות את חוקי אלקים בשם מצות הטבע, או להיפך, כי היינו הך הם, ולא נאריך במלות על לא דבר.

ומעתה חשוב לנו מאד להסתכל במצות הטבע לידע מה היא דורשת מאתנו פן תענישנו בלי חמלה כנודע, הנה אמרנו, אשר הטבע מחייב למין האדם לחיות חיי חברה, וזה פשוט. אולם יש לנו להסתכל במצוות, אשר הטבע מחייב אותנו לעשות מתוך הבחינה ההיא, דהיינו מבחינת חיי החברה. וכשנסתכל בדרך כללית, יש לנו לעסוק בתוך החברה רק בשתי מצוות, שאפשר להגדיר אותם בשם "קבלה והשפעה". דהיינו שכל חבר מחוייב מצד הטבע לקבל צרכיו מהחברה, וכן מחוייב להשפיע על ידי עבודתו לטובת החברה. ואם יעבור על אחת מב' המצוות הללו, יענש מבלי רחמים כאמור." (הרב יהודה אשלג, מאמר "השלום", מתוך "חיוב הזהירות בחוקי הטבע")

במהלך התפתחותו, על הנברא לעבור סדרת פעולות, שבסופן יגיע למצבו הנקוב מראש במחשבת הבריאה - "להיטיב לנבראיו". עליו להשיג את מדרגת הכוח העליון שברא אותו, דהיינו להגיע לתכונת ההשפעה השלימה.

הדרך היחידה לממש מטרה זו, היא מתוך ניתוק הנברא מן הכוח העליון, המנהיג אותו ושולט בו. אם הכוח העליון נסתר, הנברא יכול להכיר את עצמו, להשיג את שיעור הפכיותו מהכוח העליון, למדוד האם הוא מתקדם בהשתוותו לצורת ההשפעה, ולדעת עד כמה הוא מתקרב למטרת הבריאה. בכדי ליצור תנאי הסתרה, יש לבנות מסביב לנברא תנאים פנימיים וחיצוניים, הנקראים בשם כולל "העולם הזה".

הנברא מתחלק לחלקים רבים, המנותקים מהכוח העליון. כאשר האגו מתגלה בכל אחד ואחד מן החלקים הללו, הם יכולים להתחיל לעבוד על היחס ביניהם, לתקן אותו, ולהביא את "הרצון לקבל" לדרגת הבורא.

סקירה היסטורית

נסקור עתה את האופן, בו מתגשמת תוכנית הבריאה לעינינו על פני כדור הארץ. כדי לתקן את הרצון לקבל, הבורא צריך לחבר אליו את הרצון להשפיע. הרצון לקבל והרצון להשפיע, מתפתחים בתוך האדם מדור לדור, עד שהרצון להשפיע מתחיל להראות את פעולותיו. שמו של בן האנוש הראשון שהרגיש את הרצון להשפיע, היה אדם. ממנו ואילך, אנו מתחילים בספירת לוח השנים העברי. סך כל השנים המוקצבות לתקופת התיקון הוא ששת אלפים שנה – מגילוי מידת ההשפעה הראשונה באדם, ועד לביאתם של כל בני האדם לתיקון.

בדורות שחיו לפני אדם, לא היה מורגש באף אחד מקודמיו רצון לרוחניות, להשפעה, לגילוי שורשו. לאחר שאדם הרגיש נטייה לשורש העליון - לבורא, הוא גילה בה את העולם העליון, ואת השגותיו תיאר בספרו "רזיאל המלאך". אולם, מתוך שהיתה זו תחילתו של גילוי הרצון להשפיע, לא יכול היה אדם לייסד את שיטת התיקון.

שיטת התיקון נוסדה על ידי אברהם, שהחל לגלות את כל הדרכים המובילות לדבקות בבורא. זו הסיבה לכך שאברהם בנה סביבו חברת תלמידים, שהתקדמו יחד בגילוי המערכת העליונה, ובתיקון נשמתם.

כשהרצון לקבל המתוקן הגיע למידה השלמה המינימאלית הנקראת "שבעים נפש", קבוצתו של אברהם קיבלה תוספת רצון לקבל, שהביא אותה למצב הנקרא "ירידה למצרים". אמנם יעקב ובניו נמצאו בדבקות, אך דבקותם נבנתה על פני המידה הקטנה של הרצון לקבל שהיה בהם, ולא יותר.

הכינוי "שבעים נפש" בו נוקטת לשון התורה, מרמז על דרגת ה"נפש", הדרגה קטנה ביותר בהשגה הרוחנית. שקיעתם של יעקב ובניו ברצון לקבל שהתווסף ודרש תיקון, היא שנקראת הירידה למצרים. גדילתו של הרצון לקבל מתוארת בהתרבותם של "שבעים הנפש" שירדו למצרים, לכדי אומה שלמה שיצאה משם.

בזמן גלות מצרים, כמעט ולא נותר קשר בין בני ישראל לאלוקות. הרצון לקבל גדל במשך הגלות לדרגת ההתפתחות הבאה, ותיקונו התאפשר עם קבלת התורה. לא ניתן היה לתקן את הרצון לקבל בדרגת עביותו החדשה, על ידי הכרת הכוח העליון בלבד, כמו בתקופתו של אברהם. בני ישראל נצרכו לקבל הוראה, כיצד להנהיג את עצמם ולהגיע לדבקות בדרגת העביות החדשה. נדרש מהם להיות כ"איש אחד בלב אחד", "ואהבתַ לרעך כמוך", "ערבים זה לזה" - רק אז הגיעו לדבקות בכוח העליון, ותכונת ההשפעה שרתה ביניהם.

לאחר שקיבלו שיטת תיקון עדכנית, המתאימה לרצון לקבל שהתווסף במצרים, החלו בני ישראל ליישם אותה, והגיעו לדרגה הרוחנית הנקראת "בית המקדש הראשון". עוצמת הדבקות של בני ישראל בבורא במצב זה מכונה בשם "מוחין דחיה", דהיינו אור בדרגת "חיה" [הערה: האורות הממלאים את הכלים הרוחניים נמדדים בכינויים נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה].

בתקופת בית המקדש הראשון הרצון לקבל עלה שוב בדרגה, ועם ישראל יצא לגלות נוספת, גלות בבל. בתקופת יעקב ובניו, היה הרצון לקבל בעוצמה מינמלית ומשום כך כונתה תוספת הרצון לקבל בשם "ירידה" ולא יותר, לעומת זאת, בתקופת בית המקדש הראשון היתה עוצמתו של הרצון לקבל גדולה הרבה יותר, ומשום כך נקרא הדבר בשם "חורבן". משמעותו של ה"חורבן" היתה איבוד כלי הקבלה, שאינם יכולים להחזיק בדבקות של דרגת "מוחין דחיה".

בזמן גלות בבל, התווסף לישראל רצון לקבל הנקרא "המן" כמתואר במגילת אסתר. חזרת ישראל מגלות בבל מסמלת את תיקון הרצון לקבל החדש, והשגת "מוחין דנשמה" בבית המקדש השני. אך הפעם התחלקה האומה לשני חלקים. היו אלו שהצליחו לתקן הרצון לקבל שלהם וזכו ל"מוחין דנשמה", והיו אחרים שעוצמת הרצון לקבל האגואיסטי שבהם היתה כה גדולה, שלא הצליחו לתקנו.

דווקא האגואיסטיים בקרב הציבור הנהיגו את המדינה להתפתחות גשמית. גדילתו של הרצון לקבל בקרב העם, היא שגרמה לכך שהאגואיסטיים הצליחו במעשיהם, ואף להצטרפותם של חלקים נוספים מהעם אליהם. בהדרגה, העם כולו איבד את התיקון של "מוחין דנשמה", וירד מן הדרגה וההכרה הרוחנית שלו, להסתרה הרוחנית בה נמצאו יתר האומות, ובית המקדש השני נחרב.

בחורבן בית המקדש השני איבד עם ישראל כולו את דרגתו הרוחנית, ונכנס תחת שליטתו של הרצון לקבל על מנת לקבל. ניתן לומר, שבמשך התקופה המתחילה בימי אברהם, דרך בית המקדש הראשון, ועד חורבנו של בית המקדש השני, לא נפסק הקשר של עם ישראל עם הבורא, עם האלוקות. מאז, נותרו רק מקובלים יחידי סגולה, שהעבירו את העניין הרוחני מדור לדור, בקרב האומה המושפלת.

אך הגלות האחרונה טרם הגיעה לסיומה. בימינו, עם ישראל ואומות העולם מגיעים בהדרגה להכרה, שהרצון לקבל הוא הסיבה לייסורים, והפתרון יכול להגיע רק על ידי תיקונו. מטרם שיכירו בכך, לא יוכלו לדרוש תיקון מלמעלה, ולהשיג את מחשבת הבריאה.

כאמור לעיל, בית המקדש הראשון היה בדרגת "מוחין דחיה", והשני בדרגת "מוחין דנשמה". אין זה המקום להרחיב בנדון, אולם אציין כי על ידי תיקון הרצון לקבל שעלינו לבצע בימינו, המכונה בית המקדש השלישי, נעלה לדרגת "מוחין דיחידה", דהיינו לגמר התיקון. זאת, מכיוון שתיקון "מוחין דיחידה" איננו תיקון של האח"פ דעליה, אלא תיקון של האח"פ האמיתי, במקומו.

בכל פעם שעם ישראל שהה בין האומות, הביא הדבר להתפתחותן של אומות אלו. כך היה במצרים, בבל ובכל מקום אחר. שימוש מוגבר ברצון לקבל באומות העולם, הוא תוצאה מזה שבני ישראל לימדו את אומות העולם, כיצד להשתמש בו בצורה המועילה ביותר. מטרת התהליך הינה זירוז ההתפתחות.

היהודים נמצאו בראש כל התפתחות; בטכניקה, ברפואה ובכל יתר תחומי המדע. תפקידו של עם ישראל הוא להוביל את ההתפתחות עד למצב של "הכרת הרע". שהרי בסופו של דבר, ההתפתחות אינה מביאה לתוצאה טובה כלשהי, מלבד ההכרה בטבע האדם כרע.

הכרת הרע הינה בעניין החברתי. אנו נגלה כי האגו שלנו מביא אותנו לשנאת הזולת, ולחוסר התחשבות הדדית. מצד אחד, ללא החברה האדם אינו יכול לשרוד. בני האדם זקוקים לחברה, אחרת לא יוכלו להתפרנס זה מזה. החברה האנושית התפתחה מצורת קיום במשפחות המבודדות זו מזו, דרך חברות גדולות יותר ועד למדינות. כיום האנושות מתחילה להרגיש, שלמעשה היא חברה אחת, ללא חלוקה לעמים ולמדינות. איננו מסוגלים להתקיים ללא קיומה של מי ממדינות העולם, שכן כל אחת מהן מוסיפה דבר מה, חיובי או שלילי. אם מדינה מסוימת אינה יכולה לפתור את בעיותיה, הדבר משפיע על שאר המדינות, ועקב כך כולם מרגישים את תלותם זה בזה. אם כן, האנושות הגיעה למצב בו החברה של האדם, היא העולם כולו.

ומצד שני, שנאת הזולת מגיעה לשיאים חדשים, ואף אחד לא מסוגל לסבול את האחר. האדם בן זמנינו, בקושי מסוגל לסבול את עצמו. וכך, משני הצדדים הללו, האדם מרגיש שאין לו לאן לברוח - הוא חייב את החברה, אך איננו מסוגל לחיות בה.

מתוך הקונפליקט הזה, עלינו להגיע להבנה שהפתרון היחידי, הוא שינוי הטבע האנושי. אם טבע האדם לא יתוקן, האנושות תשמיד את עצמה. רק תחת איום שכזה, האדם יהיה מסוגל להגיע להחלטה הנכונה.

משך הגלות

סיבת ה"גלות" וה"חורבן" היא התפרצות רצון לקבל אגואיסטי באדם, וזהו תהליך מחויב המציאות. לאחר החורבן, כשהרצון לקבל שולט באדם, עליו להכיר ברצון לקבל כרע, המפריד אותו מלהגיע למחשבת הבריאה - "הטוב המוחלט".

שהותם של בני ישראל במצרים, לא הביאה ל"הכרת הרע" בצורה מספקת, ולכן נאמר כי סיומה של גלות במצרים קודם זמנה, הביא ליתר הגלויות. מהות הגלות היא בהכרת הרע. על האדם להכיר בכך שהוא נמצא בגלות, בניתוק מהקדושה. אדם אינו נמצא בגלות, אם אינו מרגיש בגלות.

כאמור לעיל, בירידתם של בני יעקב למצרים, ואף בזמן חורבן בית המקדש הראשון - העם עדיין נשאר בהכרה רוחנית מסוימת. רק חורבן בית המקדש השני, הביא את עם ישראל לניתוק מוחלט מההכרה הרוחנית, ולכניסה הדרגתית אל תוך הרצון האגואיסטי הגדול ביותר. במקביל להתפתחותו של עם ישראל, חלה גם התכללות בין ישראל לאומות העולם, שגרמה להם להתקדם ולהתפתח.

אורכה של גלות נקבע בהתאם להרגשת בני האדם, כי הם מצויים בגלות. הסיבה לכך שהגלות האחרונה היא כה ארוכה טמונה בכך, שבמהלכה צריך להתפתח הרצון לקבל האגואיסטי עד לדרגתו הסופית. כול עוד הרצונות לתאוות גופניות, לכסף, לכבוד, לשליטה, ולידע לא מתגלים במלוא עוצמתם, לא ניתן להכיר ברצון לקבל כרע, באופן סופי.

רק במאה העשרים, האנושות התחילה להכיר בתוצאות ההרסניות של פועלה. האנושות מתחילה לחשוש מתוצאות מעשי העבר, מן העונש המתקרב. בדומה לילד הפוחד מהוריו, האנושות מחפשת מקום להסתתר בו, והעתיד אינו בטוח יותר.

לו ניתן היה לאסוף אנשים מפורסמים בעלי השפעה, המוכנים לעזוב את השקפת עולמם הצרה ולהבין כי האנושות עומדת על סף התהום - אפשר היה להביא את האנושות לכדי מעשה. אם היינו יכולים לצאת בהצהרה כלל עולמית, כי "בעוד חודש ימים כדור הארץ עומד להתפוצץ", או ש"השמש עומדת ליפול עלינו", הרי שכולם היו זורקים את עסקיהם האגואיסטיים, וחושבים על דרך להינצל. היוצא מכאן, שהדבר שחסר לנו, הוא לראות את המצב הנוכחי האנוש שלנו.

פעולת האור על הכלי

ההתפתחות מתרחשת בהתאם לחוקיות, על ידי אורות הפועלים על הרצון לקבל ללא הרף. לא תיתכן התפתחות בדרך אחרת, כיוון שהרצון לקבל עצמו הוא דומם, וכל פעולתו הינה תגובה לפעולת האור עליו. פעולת האור על הכלי, דומה ללישת עיסה שאינה נפסקת לרגע. התוצאה מתגובת הרצון לקבל אל האור, היא מה שאנו מרגישים כ"חיים שלנו".

במהלך התפתחותו הרצון לקבל נמצא באשליה של שליטה והבנה, כאילו אין דבר מלבדו. שפת המקרא מתארת זאת באומרה: "ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו?" [1]. האדם שומע רק בקולו עצמו, ובטוח כי הוא מתפתח, מגיע להישגים, ושולט במצבו.

כאשר האדם מתוודע לכישלונותיו המרובים בכל עיסוקיו, בכלכלה, בתרבות, בחינוך, ומכיר ברעתו של הרצון לקבל ותולדותיו - מתוך זה הוא מתחיל לגלות, כי ישנו כוח עליון העומד מולו. קודם לכן, האדם אינו מסוגל להרים את עיניו מתוך הרצון לקבל.

כולנו מקווים שנהנה מן השימוש ברצון לקבל. רק לאחר שנבין כי השימוש בו הינו לרעתנו, נהיה מוכנים לעבור אל הצד השני, להתעלות מעל הרצון לקבל ולהפסיק להתרכז רק בו. מתוך כך, נתחיל להכיר את האור.

האם היה יכול להיות אחרת

רבים שואלים, האם יכולה הייתה האנושות להתפתח בצורה אחרת מכפי שקרה; האם יכולנו להתפתח "בטוב", דהיינו לעבור מדרגה לדרגה במהירות, ומבלי לסבול.

ובכן, שאלה זו היא מסוגן של השאלות: "האם הבורא יכול לברוא אבן, שאינו מסוגל להרימה". אנו מוגבלים, ופועלים במסגרות של זמן, מקום ותנועה. מכיוון שכך, איננו יכולים להבין את עומקה של השאלה, כמו גם את התשובה לה.

מצד אחד ניתן לומר, כי אם עם ישראל לא היה נופל מגובהו הרוחני, לא היו ניחתות עליו ועל העולם כולו צרות רבות כל כך. עם ישראל היה מתקדם ברוחניות, ומפיץ את ידיעתו לכל העולם. העולם כולו היה מתקדם ומתרומם לרוחניות, על פני הרצון לקבל שהיה גודל בהדרגה, עד לרמה המקסימלית הדרושה. הבעיה אם כן, טמונה בעם ישראל. נפילתו מדרגתו הרוחנית מנעה ממנו ומן העולם כולו, את היכולת להיתקן בדרך טובה, והכניסה את העולם לחושך. האנושות החמיצה את ההזדמנות להכיר את הכוח העליון ולהידבק בו, ונקלעה לריבוי דתות ואמונות.

אך מצד שני, אפשר להציג את הדברים בצורה אחרת. ההתפתחות לא הייתה יכולה להתממש, אם עם ישראל והאנושות כולה, לא היו חווים ו"מעכלים" את הרע, שבכל מדרגה ומדרגה של הרצון לקבל, עד לדרגתו הסופית. התגלותו של הרע חייבת להיות מורגשת בחומר, ברצון לקבל.

לא היתה שום אפשרות להגיש לאומות העולם את הקבלה כשיטת התיקון, כל עוד נמצאו בדרגת התפתחות אפסית, עם רצון לקבל קטן. האנושות לא הייתה מבינה על מה מדובר, כיוון שלא היה מורגש בה הרע. היו חסרות לה הבחנות, שהיו מאפשרות לה להכיר ברצון לקבל כרע, ולהבין את החיוב שבלימוד הקבלה.

עלינו להבין, כי ישנו שוני מהותי בדרך התפתחותם של ישראל ושאר האומות. התפתחותו של עם ישראל הינה "ממעלה למטה". כלומר, מתחילה היה הרצון לקבל שלהם רוחני, אחר כך ירד לגשמי ונכנס תחת שעבוד הרצון לקבל של אומות העולם, ומשם עליו לפרוץ שוב לרוחניות. אך התפתחותם של אומות העולם הינה אחרת לחלוטין. זוהי התפתחות ברצון לקבל גשמי בלבד - מהרצון לקבל הקלוש ביותר ועד לרצון לקבל הגדול ביותר, שיכול כבר לפרוץ מעל העולם הזה, ולהשתוות לרצון לקבל של עם ישראל.

מקורה של שיטת התיקון הנלמדת היום באברהם, שקיבל אותה כמתנה מלמעלה. היא ידועה לחכמי שיראל מזה אלפי שנה, ועברה מדור לדור. היהודי מלפני שלושת אלפים שנה, היה חכם הרבה יותר מהיהודי של ימינו. ניתן היה ללמוד ממנו את אותה חוכמת הקבלה, שנלמדת היום. אך לעומתו, האדם מקרב אומות העולם לא ידע דבר.

ללא התפתחות האגואיסטית לא היה צורך בתורת התיקון, שכן לא היה מה לתקן. האנושות לא היתה מבינה מהו הדבר הדורש תיקון. עליה להגיע למצב בו היא מכירה בהכרחיות התיקון, ומוכנה לקבל את חוכמת הקבלה כשיטת התיקון. רק אז אפשר להציג את השיטה. עיקר העבודה הנעשית בימינו בהפצת הקבלה, מיועדת להביא את האנושות להכרה זו, מטרם שתתחיל להשתמש ברצון לקבל בצורה האכזרית ביותר.

תפקודו של עם ישראל

בעל הסולם אומר במאמר לסיום הזוהר, בהקדמה לספר הזהר ובמקומות נוספים רבים, כי למעשה עם ישראל לא חזר לארץ ישראל בעצמו, אלא הוחזר לכאן על ידי התוכנית הכללית של הבריאה.

תהליך הכרת הרע שהתחיל במהלך המאה העשרים, יואץ במאה הנוכחית, ומשום כך הכרח שעם ישראל יחזור לארץ ישראל. עליו להתחיל במימוש חוכמת הקבלה, לתקן את עצמו, ולהביא לתיקון העולם כולו. ניתן לומר, כי עם ישראל מפגר אחר ביצוע תפקידו הרוחני. בסוף ההקדמה לספר הזהר בעל הסולם כותב, שהשואה היא עדות לכך.

עם ישראל נמצא בצרות, במאבק הישרדות. אם בעבר הייתה זאת גרמניה לבדה - המדינה המפותחת ביותר בשעתה - שקמה נגד ישראל, הרי שהיום העולם כולו מתפתח, ומתנגד לישראל. מדינות צפון אירופה לדוגמא, היו אוהדות מאוד את ישראל בשנים עברו, אך היום דעתם שונה. מדינות קטנות ושוליות במפה העולמית, יוצאות בפומבי בהצהרות נגד ישראל. השנאה המִתלבּה לישראל, היא תוצאה של התפתחות הרצון לקבל.

הרצון לקבל לא מרגיש את עצמו מסופק. הוא מתחיל לזהות בתת הכרתו, שמקור הצרות שלו הוא חוסר התיקון, וכן במי תלוי התיקון. זהו מקורן של ההרגשות שהעולם חש היום. מתוך הרצון לקבל עצמו, יתגלה הרע שבו. אך את מהות התיקון, החומר בעצמו, דהיינו הרצון לקבל, איננו מסוגל לראות.

עלינו להסביר לעולם על ידי הקבלה, כי הסיבה לתחושות אלו כנגד ישראל נובעת מסדר התיקון, להיתקן בעצמנו, ולהעניק לאנושות כולה את שיטת התיקון.

אופני מדידת הרע

האגו מתגלה בנו בהדרגה, יותר ויותר. עד לדרגה האחרונה שלו, אנו גדלים בצורה טבעית בדומה לדומם, צומח וחי. בדרגה האחרונה להתפתחות האגו, אנו מתחילים לגלות בו גם את שורשו, לגלות שהוא תוצאה מן הכוח העליון, שברא אותו כך, כדי שדרכו נוכל להכיר את מה שנגדו – את הכוח הטוב המשפיע.

בכל הדרגות הקודמות, התרחשה ההתפתחות על ידי מכות וייסורים. בשלב זה נפתחת בפני האדם אפשרות להתפתח בהכרת הרע, על ידי ה"מאור המחזיר למוטב" המגיע על ידי לימוד הקבלה. בדרך זו ההתפתחות נעשית על ידי השוואת השוואת הרצון לקבל אל מול האור העליון, שבזה מתגלה הרצון לקבל בצורתו הנבזית והגרועה – וזה נחשב כמכה.

כנגד האור, האדם אינו יכול שלא להכיר את הרע שברצון לקבל. כל בדיקה אחרת תהיה משולה לקריאתו של גנב הנמלט בצעקות - "תפסו את הגנב!". אדם הרוצה להכיר את הרע מתוך הרצון לקבל, דומה למי שמכה את ידו לאחר שנתפס בגניבה, ומצר על כך שאינה יודעת לגנוב כמו שצריך. אם האדם יכיר את הרע רק מתוך האגו שלו, הוא יתרעם על האגו שאינו ערמומי דיו. לא יהיה זה סבל על היותו של האגו הפוך מתכונת ההשפעה, הפוך מן הבורא.

התפתחות טבעית, ללא שימוש בחוכמת הקבלה, לא תוביל להכרת הרע שבאגו. תפקידה של ההתפתחות בדרך הטבע מסתכם, בלעורר באנושות צורך בחוכמת הקבלה, באורות המקיפים. רק לאחר שהאדם מתחיל להשתמש בחכמת הקבלה, מתגלה הרע שבאגו בהדרגה. זוהי מדידה שונה לגמרי של הרע, מדידה מתוך רצון לראות את הרע מתהפך לטוב. הכרת הרע ע"י האור אינה נעשית מתוך רצון ליתר ערמומיות, מתוך רצון להרוויח יותר. אם כן, ההבדל בין אופני הכרת הרע הוא הבדל עקרוני.

כדי לעזור לעצמו להכיר את הרע, על האדם להצטרף לחברה מתאימה, שתספק לו דוגמא ואמת מידה להערכת תכונת ההשפעה. רק אז יוכל האדם להצביע על הרצון עצמו, ולקבוע שהוא רע. אחרת, האדם מגדיר את הרע כשימוש לא מספיק מוצלח ברצון לקבל שלו ותר אחר דרכים נוספות לשיפורו.

ההכנה ללידה הרוחנית

האנושות כולה והאדם הבודד מגיעים בימינו להכרת הרע, הצרות הולכות ומתרבות והשאלה על סיבת הסבל מתעוררת באדם. השאלה על הטעם בחיים דוחפת את האדם ללימוד חוכמת הקבלה. אין מנוס, העולם יגלה את חוכמת הקבלה, בטוב או ברע, ובעזרתה יכיר את הרע שבאגו, לעומת הטוב שבמידת ההשפעה.

מגמת הפצת הקבלה היא לקצר את הדרך, לחשוף בפני האנושות את דרך המילוט. כיום מגיעים אל לימוד הקבלה רק הבשלים - החכמה קוראת להם מרחוק, וכך או אחרת הם מוצאים את דרכם אליה. הבורא מניח את ידם על גורל הטוב, ואומר "את זה קח לך". מכאן והלאה, הם יכולים להתחיל בתהליך התיקון.

עם צעדי הלימוד הראשונים, האדם מתחיל בתיקונו. במהלך התקופה הראשונה, האדם עובר תהליך של הכרת הרע. הדרך עד למעבר ה"מחסום" המפריד בין הגשמיות והרוחניות, בנויה משני שלבים, הנקראים "הסתר כפול" ו"הסתר יחיד". בסופם של שלבים אלו הוא מגיע להחלטה, שעליו להתפטר מן הרע שבו, ויהי מה.

לא איכפת לו מה תהיינה ההשלכות לכך, העיקר הוא לא להחזיק ברע, לא לחיות בתוכו, לא להישאר בתוך הטבע. הרצון לקבל מגלה את הרע שבו לאדם בצורה כה אכזרית, עד שהאדם מוכן להתפטר ממנו בכל מחיר, אפילו במחיר של קיום עצמו. רק בנסיבות כאלו, האדם מוכן להיוולד אל הרוחניות, ועובר את ה"מחסום". היציאה מחוצה לרצון לקבל מכונה בשם "הלידה הרוחנית".

מן האמור עולה, כי תוכנית תיקון הבריאה המקורית מתממשת, מבלי שאלת פיו של האדם. האדם יכול לזרז אותה, ולא יותר. אם יעשה כן, הוא ירגיש תענוג במקום ייסורים, כיוון שישתתף בתהליך בצורה עצמאית. בהשפעתו על התקדמות התהליך האדם בונה את עצמו, עד לרמה בה הוא לוקח את ההתפתחות כולה על עצמו, ובכך מידמה לבורא בכל קומתו.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

1. שמות, ה', ב'

<< לחלק הקודם : לחלק הבא >>