עקרונות החברה העתידית: ט-י

פרק זה מבוסס על ציטוטים מתוך כתבי הדור האחרון של בעל הסולם

"ט) הצורה הדתית של כל האומות צריכה לחייב בראשונה את חבריה את ההשפעה לזולתו בצורה (שחיי חברו קודמים לחייו), של ואהבת לרעך כמוך, שלא יהנה מהחברה יותר מחבר נחשל. וזהו דת כולל לכל האומות, שיבואו במסגרת הקומוניזם. אבל חוץ מזה יכולה כל אומה ללכת בדתה היא ובמסורת שלה, ואין לאחת להתערב בחברתה."

עקרונות החברה העתידית, הנגזרים מן הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" מכונים בשם "דת". כלומר, הדת היא "ואהבת לרעך כמוך". כל המסורות והדתות במובנם המוכר, הינם לא יותר מאשר מנהגים. בחברת הדור האחרון היחס אליהם יהיה כאל מנהגי אומה, הממלאים את שעות הפנאי של מי שיחפוץ בהם.

עלינו להבין כי השפעה לבורא ויכולת לשנות את גורל האדם והאנושות, יתכנו רק על ידי השוואת הצורה לכוח העליון, דרך יישום הכלל של "ואהבת לרעך כמוך". כל יתר הפעולות שאינן נכללות בכך, הינן פעולות גשמיות השייכות לרמת העולם הזה.

במהלך ההיסטוריה, האנושות קבעה לעצמה מנהגים שונים ומשונים, ומי שדבק בהם יהיה חופשי להמשיך לקיימם גם בדור האחרון. אין למנהגים אלו שום השפעה על המציאות, והם לא יותר מביטוי חיצוני של אופייה המיוחד של אומה.

לאורכה של ההיסטוריה כולה הדתות נתפסו, כמקשרות בין האדם והאומה לבין הכוח העליון. הן שימשו כפיצוי פסיכולוגי להרגשת חוסר הביטחון, או לחיזוק האומה. בחברת הדור האחרון אנשים לא יזדקקו לדת במובנה ובשימושיה הנוכחיים. לא יהיה לדת ולמסורת שום קשר לרוחניותו של האדם, וגם לא לנחמה פסיכולוגית כלשהיא.

היווצרות הדתות

לפני חורבן בית המקדש עם ישראל היה מחובר אל הכוח העליון, והרגיש כיצד הוא מלובש בכל המציאות, הרוחנית והגשמית כאחד. הוא היה מסוגל לראות דרך חייו הגשמיים, כיצד הכוח העליון מפעיל את המציאות הגשמית.

לאחר התגברות האגו והנפילה מאהבת הזולת לשנאת חינם איש לרעהו, איבדו בני עם ישראל יכולת זו. הם המשיכו לבצע את אותן הפעולות הגשמיות, שקודם לכן היו מחוברות דרך העולם הרוחני לבורא, והוסיפו לקרא להן בשם "דת ישראל".

מאז נותרו לעם ישראל מצוות חיצוניות, פעולות גשמיות הריקות מתוכן רוחני. פעולות אלו אינן מביאות את האדם להכרת הרע, דהיינו להרגשה כי בתוכן חסר דבר מה, אלא להיפך. הם מספקות לאדם גאווה, וגושפנקא לראות את עצמו כצדיק, ואת עמו כמרומם מכל יתר האנושות. וכך, במקום שעם ישראל יביא לתיקון העולם ויהיה כאור לגויים, הוא שוגה בפירוש המושג "העם הנבחר", ותובע מכל העמים שיכירו ביחודו. כל אלו הן תוצאות החורבן ואיבוד הקשר עם האלוקות וחכמת הקבלה.

במילים אחרות, לאחר איבוד הקשר בין עם ישראל לבין הכוח הרוחני, אותן הפעולות החיצוניות שהיו מלובשות בהשפעה לבורא, התלבשו ברצון אגואיסטי, וכונו בשם "דת ישראל". החיבור אל האגואיזם שהביא ליצירת הדת הזו, גרם גם להתחזקות אומות העולם וליצירת הדתות האחרות, הנצרות והאיסלאם. מכיוון שבדת ישראל החיצונית ישנו קשר בין שורש הרוחני לענף הגשמי, נחשבות הדתות האחרות כחיצוניות כלפיה.

השורש הרוחני לדתות אלו הן ה"קליפות" שעל "ג' הקוים": כנגד קו שמאל, יצחק, יצאה קליפת עשיו, הנצרות. כנגד קו הימין, אברהם, יצאה קליפת ישמעאל, האסלאם. דת ישראל הנוכחית המלובשת ברצון האגואיסטי, היא כקליפה כנגד הקו האמצעי, יעקב.

אמונות המזרח והפילוסופיה

אומות העולם לכשעצמן, לא היו יכולות להתפתח אל מעבר לאמונה טבעית בעץ ואבן, וכל רעיון אנושי מופשט יותר מקורו בקבלה. במאמר מוסגר אציין, כי אמונות המזרח נוצרו כקליפה להשגת אברהם, כפי שנאמר "ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות וישלחם ארצה בני קדם". הן אינן מוגדרות כדתות, אלא כאמונות שכל אחת מהן בעצמה כלולה מאמונות רבות. גם הפילוסופיה מקורה בקבלה, חכמי האומות שאבו שברירי רעיונות מן הקבלה ומהם פיתחו לעצמם סברות שונות. במאמר "חכמת הקבלה והפילוסופיה" מסביר בעל הסולם, כי מקורה של הפילוסופיה במגעים בין תלמידי הנביאים לראשוני הפילוסופים. בענין זה אביא כאן אמירה מעניינת של יוהנס רויכלין (1455-1522) הומניסט גרמני, מאבות ההבראיזם (חקר העברית ותרבותה):

"מורי פיתגורס, אבי הפילוסופיה, אימץ בכל זאת את תורתו לא מהיוונים, אלא קרוב לוודאי מהיהודים. ולכן הוא אמור להיקרא מקובל [...] והוא היה הראשון אשר תירגם את המילה "קבלה", הלא ידועה לבני דורו, לשפה היוונית במילה "פילוסופיה" (יוהנס רויכלין, "De arte cabbalistica" - "על האומנות הקבלית").

כל אחד מאלו שלקח ידיעות מסוימות מן הקבלה פיתח אותם עם שכלו שלו, וכך הפכה החכמה האלוקית אשר נתגלתה למקובלים מתוך השגה, ליסוד לדעות ואמונות אנושיות שונות ומשונות.

העולם הבא

כל הדתות מבטיחות לאדם כי תמורת מעשיו בעולם הזה, יקבל שכר בעולם הבא. הקבלה מסבירה כי העולם הבא, כפי שמפרשות אותו הדתות, כלל אינו קיים. המונח "עולם" מתאר מצב מסוים של האדם. כפי שמובא בשם ספר הבהיר, העולם הבא הוא ה"עולם שכבר בא", דהיינו הרגשת הדבקות בבורא במצב הבא.

לאחר שהאדם משיג את המצב הבא של השתוות הצורה עם הבורא, הופך "העולם הבא" להיות "העולם הזה" שלו, והמצב הבא שטרם הושג יקרא "העולם הבא". רצף המצבים הללו מהוים את סולם המדרגות, בהן האדם עובר בכל פעם ממצבו הנוכחי למצבו העתידי, מהעולם הזה אל העולם הבא, עד הגיעו למצב הסופי הנקרא עולם אין סוף.

אם במשך חייו בעולמנו האדם לא יצר קשר עם הבורא, הוא נותר דבוק בשורש נשמתו כנקודה שורשית בלבד. בהתאם לזה גם הרגשתו, או ליתר דיוק חוסר הרגשתו בקיומו, עד שמתלבש בגוף גשמי וחש את מצב החיות הגשמית. במשך חייו בעולמנו מקבל האדם הזדמנות לפתח ולהגדיל את הנקודה השורשית, עד אשר ירגיש בה את חלק הבורא הנצחי הנמצא בו. ואז, כאשר מת הגוף הגשמי שלו, הוא נשאר עם הרגשת החיים הרוחניים שרכש במהלך חייו הגשמיים.

מחלוקות בין הדתות

אם כן, הדת האמיתית אחת היא – ההשפעה. פעולה זו מעמידה את האדם בגובה הבורא. שורשן וסיבתן של כל יתר הפעולות שאינן קשורות לכך, בנפילת עם ישראל מן הדת האמיתית – דת ההשפעה, אל האגואיזם. מתוך הקיום האגואיסטי, על פי הכלל של "כל הפוסל במומו פוסל", בנו לעצמם בני האדם דתות, המבוססות על תפיסות שגויות של היחס בין האדם והכוח העליון. כל דת קבעה לעצמה את כלליה ומנהגיה לפי הבנתה, ומכאן ברורה הסיבה למחלוקות בין הדתות. מפני שהבורא הוא אחד, כל דת חושבת שהאמת בידה. אם היו כמה "בוראים" לא היו מחלוקות, שכן לכל דת היה "בורא" משלה.

היוצא מדברינו, כי התיקון הנדרש הוא לגלות שוב את העולם הרוחני העומד אחר העולם הגשמי, ולהלביש אותו בתוך הגשמיות, כך שלא יהיה הבדל בין העולמות והכול יתלבש זה בזה.

האמת שמאחורי הדתות עוד תתגלה. גדילת הרצון לקבל מעצימה את דרישת האדם להבנת משמעות חייו, והאורות המקיפים מקדמים אותו להכרה, כי ההתעסקות בחיצוניות חלף תיקון הרצון הפנימי, היא פרי המצאת האדם.

בעל הסולם אומר שבחברת הדור האחרון, ישמשו מנהגי הדתות המסורתיות כאורח תרבות, למי שירצה להחזיק בהן. חברי הדור האחרון לא יראו בדת המסורתית כלי ליצירת קשר עם הכוח העליון, או כמקור לפיצוי פסיכולוגי למצוקות החיים.

כל מה שהאדם ציפה לרכוש בעזרת הדת - קשר עם הכוח העליון והשפעה על הגורל – יוחלף בעבודה על מימוש "ואהבת לרעך כמוך" בחברה, על מנת להשתוות לכוח העליון.

במידה בה יעצב את החברה שלו בהתאמה לכוח העליון, הכוח העליון יהווה מקור של שפע ושגשוג לכל אחד מחבריה. לכל אחד מחברי הדור האחרון יהיה ברור מעל כול ספק, שהשפע המתגלה בתוך הכלי הכללי שייך לכולם. או אז יעלמו המחלוקות שבין בני הדתות השונות יעלמו, והאדם יבין כי הן היו כמשחק ילדים, אותו סובב כל ילד לעצמו לפי הבנתו.

היחס לזולת ולעצמו

"י) חוקי הדת השווה לכל העולם הם:

1. שיעבוד בשביל טובת בני האדם כפי יכלתו ויותר מיכלתו אם יהיה צורך, עד שלא יהיה רעב וצמא בכל העולם."

על האדם להתייחס לחברו כמו לגופו עצמו. דוגמא לכך ניתן לראות ביחסה של אם לבנה, המוכנה לעבוד ולמסור את חייה עבור שלומו. חוק האהבה הוא שמחייב את פעולתה, והוא זה שיחייב את האדם להתייחס כך לזולת ולאנושות כולה.

"2. אע"פ שהוא עובד חרוץ, לא יהנה מהחברה יותר ממי שהוא נחשל, באפן שתהיה רמת חיים שווה לכל נפש."

כפי שמסביר בעל הסולם במאמר "השלום בעולם", כל אדם נולד עם תכונות טבעיות שונות ומקבל חינוך מהוריו ומסביבתו, בהתאם לתנאים בהם הציב אותו הכוח העליון. אין כאן דבר השייך ליגיעתו או למאמציו. מכיוון שכך, אם האחד מוצלח יותר מן האחרים, החוק העליון מחייב אותו להחזיר את "מתנת האלוקים" שקיבל, על ידי השפעה לאחרים בכל האפשרויות שניתנו לו. ולכן, כל אדם רשאי לקבל לעצמו רק את הנצרך לקיומו. כל היתר אינו מיועד לו, אלא למערכת הנשמות והגופים של יתר הנבראים.

אותות כבוד וענישה

"3. עם כל זה, אע"פ שיש דת, יש להוסיף אותות כבוד על-פי דת, שכל המהנה לחברה יותר, יקבל אות כבוד חשוב יותר."

העיקרון הכללי והבסיסי, המקובל על כול חברי החברה העתידית, הוא ההשפעה לזולת. ההזדמנות להשפיע למישהו חייבת להיות השכר הגבוה ביותר, שהרי בהשפעה לזולת האדם משתווה לבורא. אם כל הזדמנות להשפיע לחברה, היא הזדמנות להתקרב לבורא, אין שכר ראוי יותר מן ההזדמנות להשפיע.

למרות זאת, הואיל וחברי החברה נמצאים במצבים שונים, חלקם מתחילים וחלקם ותיקים, וביניהם גם ילדים הזקוקים לחינוך, יש לעורר בחברה את כבודה של ההשפעה. הכרח להמריץ גם בצורה חיצונית את המופת של השפעה לזולת, לתמוך בהבנתה וכיבודה. אמנם, חלוקת כבוד לתכונת ההשפעה לא תספק לאדם שכר פנימי עליון, ולא תביא אותו לקשר עם הבורא - אולם אם החברה תכבד את פעולת ההשפעה, הדבר יקל על האדם להוסיף בהשפעה, ויקדם אותו בדרכו לדבקות יתר בבורא.

משום כך חובה על החברה להמציא אותות כבוד, ולכבד בהם את האנשים המצטיינים בהשפעתם לחברה. המצטיין עצמו לא זקוק לאותות כבוד, את שכרו הוא מקבל מהבורא, אבל כדַאי שיתר חברי החברה יראו אותו כמצטיין וירצו להיות כמוהו. מטבע ההשפעה האמיתית הוא, שהמשפיע עושה זאת בצניעות, ומבחינת טובתו האישית עדיף שכך יהיה. אך טובת החברה מחייבת חייבים לרומם אותו כדוגמא לאחרים, ועליו להסכים לזה. גם בזה תתבטא תרומת ההשפעה שלו לחברה - הוא מוכן להיות ידוע ומכובד בעל כורחו, לא להנאת עצמו אלא כדוגמא לאחרים.

"4. כל המעכב מלגלות מדת חריצותו לטובת החברה יענש לפי חוקי החברה."

כל המתרשל בנתינה מקסימאלית לחברה, ייענש. העונש חייב להיות ברור גם לאדם וגם לחברה, למען תיקונו ולמען תיקונם. מטרת החברה היא להגיע למצב של השפעה מרבית לזולת, וכל דבר אחר אינו עולה בשם.

רמתו הרוחנית של האדם היא לא העיקר אלא מגמתו, מתחיל המשתוקק כלפי מעלה זוכה לעידוד וכבוד, והגדול ממנו המתדרדר מטה זוכה לתוכחה. דעת החברה המבזה את התנהגות המתרשל, היא העונש. מצד החברה יעשה הדבר בכאב, כמו הורה כלפי בנו המתרשל, ובתקווה שבזה תעזור לו להתקדם ממצבו הקשה, ולזכות לשכר האמיתי - חיבור עם תכונת ההשפעה.

בחברה הנמצאת בדרגת הדור האחרון השקעת האדם בולטת וברורה המתעסקים באהבת הזולת נעשים רגישים בצורה יוצאת דופן לזולת. מידת השתוות הצורה בין חבר לחברו מתגלה בצורה מיידית, ובאותה הקלות ניתן לזהות האם החבר לא נמצא באותו הכיוון. חברי הדור האחרון ימצאו ברמה גבוהה מאד של חיבור, כדי למלא את חסרונות החברים. מתוך כך שיהיו בהשגה רוחנית, הם ירגישו ויבדילו במצבים השונים בהם נמצאים חברי החברה.

במקום בו כולם מחוברים יחד, מעֵבר לגשמיות, שם מורגשים חסרונות החברים. בני האדם מחוברים ברשת אחת, ללא שום הבדל בין אחד לשני. מעל לרמת העולם הזה כול בני האדם מחוברים יחד בשלמות. באותו הרגע בו האדם מתרומם במחשבותיו מעל ה"מחסום", הוא נמצא בחיבור עם כל היתר. בתנאים כאלו אין קושי לראות את מידת השתתפותו וחריצותו של הזולת.

כאמור לעיל, אותות כבוד יחולקו כדוגמא לחברה ולא לשם המצטיינים עצמם, אך הענישה צריכה להיות מכוונת כלפי האדם עצמו, שהרי מטרתה היא תיקון. אפילו כיום, אנו מענישים את האדם כדי לעורר בו הרגשה, שתגן עליו מפני ביצוע חוזר של הטעות שעשה. בחברה העתידית, מעשה לא טוב הוא מעשה "על מנת לקבל". האדם גרם נזק לעצמו ולחברה ולא הרגיש בכך, ולכן הרגשת הנזק היא היא העונש.

נשאלת השאלה, האם החברה יכולה להתערב בעסקיו הרוחניים של האדם ולהענישו? ובכן, כאשר אב מעניש את בנו, כוונתו היא לחדד בו את הרגשת הטעות, לסמן עבורו את השגיאה ולקצר את תהליך הלימוד. אם הילד לא ייענש עתה, המציאות תכה בו במשך כל חייו, עד שיתחכם ויבין את חוסר הכדאיות במעשיו.

את הגושפנקא לענישה מעניקה החברה. נציג החברה, הבטוח בכך שיעשה את הדבר מתוך אהבה וצער על חברו, יפנה אל המתרשל ויוכיח אותו. על החברה לתת למתרשלים להרגיש, כי תגובתה נובעת מתוך החיבור בין חברי החברה. אם חברה יודעת להעניש בצורה הנכונה, היא מרפאה את עצמה במהירות.

בדומה להתעוררותו של הגוף הביולוגי כלפי תא חולה או מזיק, ופועל כדי להבריאו, או לחילופין לסלקו מן הגוף - כך חברת הדור האחרון תגיב באופן מיידי, על כל פעולה רעה של מי מחבריה. זוהי הדרך בה מתנהלת חברה בצורה האידיאלית, לפי החוק הרוחני.

כאשר אדם פועל פעולה רעה הוא מזיק לכל החברה, ואין זה משנה אם רצה בכך או לא. אם האדם לא רואה נזק בפעולתו, החברה חייבת לסייע לו בכך. בזכות זה שהחברה תראה לו את הנזק שגרם לחברה ובעקיפין גם לעצמו, הוא יזדרז לתקן את עצמו.

אותות הכבוד, העונשים, חינוך הדור הצעיר וכל יתר מערכות החברה העתידית מעידים, כי חברה זו תוכל להיות מיוסדת רק על ידי בעלי השגה, החיים על פי חוקי העולם העליון, ושואפים לקדם את האנושות כולה יחד איתם אל יתר דביקות בתכונת ההשפעה.

זה המקום להדגיש כי לא יהיה שום צורך בפעולות מלאכותיות, כיוון שהתהליך כולו מנוהל על ידי הבורא. בני האדם אינם נדרשים להחליט על כל דבר ובדבר בכוחות עצמם, כי אם לזרז את תהליך ההתפתחות. המערכת כולה נעה לעבר גמר התיקון, ומגלה את עצמה כלפי המרכיבים שלה בהדרגה. כתוצאה מכך מקבלים בני האדם מחשבות, ואפשרויות חדשות נפתחות בפניהם.

קידום החברה

"5. כל אחד ואחד מחויב להתאמץ על פי הדת להרים רמת החיים של העולם יותר ויותר, באופן שכל באי העולם יהנו מחייהם ויהיה להם חדות חיים יותר ויותר."

נשאלת השאלה בשביל מה צריכים לחיות טוב יותר, האם לא מספיק מה שיש? ובכן, התשובה היא שלילית. על האנושות להגיע למצב בו ההשפעה תתגלה בצורת שפע השופע בעולם כולו.

"6. וכמו כן ברוחניות, אלא שברוחניות לא כל אחד מחויב לעסוק, אלא אנשים מיוחדים לפי הצורך."

החברה העתידית תמנה אנשים מיוחדים שיקבעו את האידיאולוגיה שלה. התפתחות הכללית של הציבור, ובמיוחד של המפותחים מקרב הציבור תקבע את הצורך. חברי הדור האחרון יצטרכו לתת את דעתם בענייני חינוך לערכי החברה החדשה - כיצד לקדם כל אחד מחבריה ואת כולם יחד באהבת הזולת,עד לגמר התיקון.

"7. יהיה כמו בית דין עליון, וכל מי שירצה לתת את חלק כושר עבודתו לחיים רוחניים, מחויב לקבל רשות מהבית דין הזה."

על פי החלטה מיוחדת, יוכלו אנשים נבחרים לעסוק בפיתוח מערכות, שיאפשרו לחברה לשגשג מבחינה רוחנית בקצב מהיר יותר. ודאי הוא, כי אין הדבר אומר כי יתר החברים אינם עוסקים ברוחניות. העיסוק הפנימי האישי של כל אחד מחברי החברה ברוחניות הוא הוא העיקר.

עלינו להבין כי השפע איננו תוצאה מעבודה משוטפת ומאומצת, על פני רוב שעות היממה. להיפך, דבר שכזה עלול להביא להרס עולמי. השפע מגיע רק כתוצאה מהשתוות צורה לרוחניות. כאשר בני האדם לא יהוו מחיצה של ברזל על דרכו של האור העליון, הוא יוכל להשפיע על החומר ביתר עוז. החומר עצמו יעלה בדרגה ויתקיים בצורה אחרת. ואז, בכל רמות הקיום יורגש שינוי לטובה – באקולוגיה, בטבע, בדומם, בצומח, בחי, בבריאות וביחסים שבין בני האדם.

<< לחלק הקודם : לחלק הבא >>