המקובלים כותבים כי כל אדם חייב ללמוד את חוכמת הקבלה, משום שאם הוא לא למד את החכמה הזאת, הוא ייאלץ לחזור שוב לעולם הזה, כדי ללמוד אותה [1]. במה, אם כן, שונה חוכמת הקבלה משאר המדעים, החוכמות והתורות האחרות, שכל אדם מחוייב לשלוט דווקא בה, ואם לא, הוא נחשב כמי שחי בעולם הזה לשווא? מדוע שלמותו של האדם תלויה בלימוד חוכמת הקבלה?

כדי לדון בסוגיה זו נעיין בתנאי לתיאור של מחקרי המקובלים: "כל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם ומילה" [2]. כלומר, "לא נגדירהו בשם", תנאי זה מתיחס הן לדברים שבינתיים עוד לא השיגו והן למה שלא ניתן כלל להשיג על ידי החכמה הזאת, כגון מהותו של הכוח העליון. לכן המקובלים מסרבים לדון אפילו בצורה תיאורטית על המהות של הכוח העליון, לא כל שכן לתת לחקירותיהם בנושא זה הגדרות, שמות וכו'.

לכן כל ההגדרות שניתנות לכוח העליון אינן מתייחסות למהותו, אלא לאור שנובע ממנו אלינו. אפילו הגדרת ה"אין-סוף" בקבלה פירושה אור הנובע מהמהות של הכוח העליון. כלומר, מכיון שהחוקרים המקובלים קבעו שמושג האור, שנובע ממהות הבורא הוא אינסופי ביחס לנבראים שמקבלים אותו, הם קראו לו בשם "אין-סוף" [3].

וזהו חוק בל-יעבור: על מהותו של הכוח העליון אפילו ההרהור אסור משום "דלית מחשבה תפיסה ביה כלל", כי אין שום אפשרות להשיג את המהות, ואי אפשר לכנות אותו במילה כלשהי, מכיון שזה היה מעיד על מידה מסוימת של השגה בו [4]. לעומת זאת, את האורות הנובעים מהכוח העליון יכול האדם לחקור, לכנותם בשמות ולאפיינם בהתאם לתוצאות המחקר שלו.

מכיון שכל אחד מאיתנו הוא מַקלט של האורות האלה והם אלה שקובעים את כל הקיום שלנו, חלה עלינו החובה לחקור אותם ולהשתמש בהם בצורה נכונה, משום שבכך אנו חוקרים את כל הדרכים, שבהם הכוח העליון משפיע עלינו. התוצאות של המחקר הזה הן המהות של חוכמת הקבלה, ושימוש נכון בהן גורם לאדם להתמלא באור העליון ומהווה שכר ראוי עבור עבודתו.

בספר הזוהר נאמר שכל העולמות העליונים נבראו במטרה להביא את האדם אל השלמות [5]. המטרה הזאת הוצבה מראש כסיבה לבריאת כל העולמות, כמו שנאמר: "סוף מעשה – במחשבה תחילה". כפועל יוצא של סיבה ראשונית זו - המטרה "להנות לנבראיו", נבראו העולמות העליונים, העולם שלנו והאדם, שמורכב משתי בחינות המלובשות זו בזו – נשמה, שמתלבשת בגוף גשמי.

ובכן, הכוח העליון מציב את האדם במצב הנמוך ביותר, בגוף גשמי עם נשמה המלובשת בו. כמו כן, הכוח העליון, דרך מערכת השתלשלות העולמות, משפיע עליו במטרה לפתח את נשמתו, שהיא הכלי הרוחני לקבלת האור, במידה כזאת שיוכל למלא אותו באור שלו, כמו שנאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה'" [6], "כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם" [7].

הנשמה של האדם מורכבת מ-613 (תרי"ג) רצונות להתמלא באור העליון. בהתחלה, כל רצון ורצון הוא אגואיסטי, בכוונה "למען עצמי". כתוצאה מלימוד חוכמת הקבלה נוצרת על כל רצון של האדם, מהקטן ביותר ועד לגדול ביותר, כוונה להתמלא למען ההשתוות לכוח העליון, על מנת להשפיע לו.

תיקון של כוונה אגואיסטית לכוונה אלטרואיסטית נקרא עשיית "תיקון". הרצון המתוקן, בהתאם להשתוות שלו עם הכוח העליון, מתמלא באור העליון, בהרגשה של הכוח הזה, של הבורא. בכך שהאדם מתקן את הכוונות שלו על כל 613 הרצונות, הוא משיג את כל האור שנובע מהכוח העליון אליו באופן פרטי. מצב כזה נקרא "התיקון הפרטי". בכך משיג האדם איחוד פרטי מלא עם הכוח העליון.

הנשמות שונות זו מזו בתכונות שלהן. השוני הזה בתכונות גורם לשוני של האדם מהסובבים אותו בסממנים החיצוניים. אבל ריחוק או קרבה בין הנשמות אינם תלויים בשוני בתכונות שלהן, אלא בכוונה האגואיסטית האישית של כל אחת מהן למלא רק את עצמה. אם האדם מתקן את הכוונה שלו, הוא מגיע על ידי זה לקרבה, עד כדי איחוד נשמתו עם יתר הנשמות, ואז הוא משלים את עצמו ברצונות שלהן ובאור שממלא אותן. מצב כזה נקרא גמר התיקון של הנשמות – "גמר התיקון הכללי" - ההתמלאות המלאה באור העליון שבהתאם למצב זה נקראת "עולם אין-סוף". התוצאה מהמצב הזה היא השגה של תחושת נצחיות, שלמות, שלווה וידע מוחלט.

פעולות האדם בהכרת המרחב העליון הן:

תיקון הכוונה האגואיסטית שלו לכוונה אלטרואיסטית. בכך עצם הרצון ליהנות, להתמלא באור העליון, מוגדר כרצון שדומה לכוח העליון, האלטרואיסטי.
המילוי של הרצון המתוקן באור העליון. בסופו של דבר, האדם משיג את התכונות של הכוח העליון, את המטרות שלו ואת המחשבה שמאחורי בריאתו, ובזה שכרו.

וכל עוד האדם לא השיג את המצב הזה של נשמתו, הוא יצטרך להופיע בעולם הזה שוב ושוב, משום שהמדרגה הגבוהה ביותר, עולם האינסוף, האיחוד המלא של כל הנשמות והמילוי השלם שלהן באור העליון, צריך להתממש בזמן חיותן בעולם הזה. לכן כל דור הוא חזרה (גלגול) של הדור הקודם, כלומר, הופעה של אותן הנשמות בגופים חדשים.

מכאן רואים אנו את חשיבותה המעשית של חוכמת הקבלה.

__________________________

[1]"בוא וראה מה כתוב, אם לא תדעי לך היפה בנשים, הקב"ה משיב לנשמה, אם את באת, ולא הסתכלת בחכמה מטרם שבאת לכאן, ואינך יודעת את העולם העליון, צאי לך, אין את ראויה לכנוס לכאן בלי ידיעה, צאי לך בעקבי הצאן, היינו שתתגלגלי פעם שניה לעולם ותהיי יודעת בעקבי הצאן האלו, שהם בני אדם, שהאנשים דשים אותם בעקב, דהיינו שמחזיקים אותם לשפלים והם יודעים הסודות העליונים של אדונם, ובהם תדעי להסתכל ולדעת. כלומר, שמהם תלמדי." (ספר הזהר עם פירוש הסולם, שיר השירים ד' קמ"ח).

[2]ר' יהודה אשלג, מתן תורה, מהותה של חכמת הקבלה, ירושלים תשנ"ה, עמ' סד.

[3]ראה: הנ"ל, תלמוד עשר הספירות כרך א', אור פנימי אות כ', עמ' ב.

[4] ראה: "מבוא לספר הזוהר" של בעל הסולם: חומר, צורה שבחומר, צורה מופשטת, מהות.

[5]זהר ויקרא, פרשת תזריע, דף מ': "תא חזי דכל מה די בעלמא לא הוי אלא בגיניה דאדם, וכלהו בגיניה מתקיימי וכו', הדא הוא דכתיב וייצר ה' אלקים את האדם, בשם מלא. כמה דאוקימנא, דאיהו שלימותא דכלא וכללא דכלא וכו', וכל מה דלעילא ותתא, וכלא כלילן בהאי דיוקנא."

[6] ישעיה יא, ט.

[7]ירמיה לא, לג.