"וצייר לעצמך, אם האיכר והפועל היו מרגישים לעיניהם מטרה הזאת בעת עמלם לאושרה של החברה, בטח שלא היו צריכים אפילו למשגיחים עומדים עליהם, כי כבר היה מצוי להם מוטיב פאוור בסיפוק גמור ליגיעה גדולה, עד להרים את החברה למרומי האושר. ואמת היא אשר הבנת הדבר באופי כזה צריכה לטיפול רב, ובסדרים נאמנים. אולם הכל רואים, שאין להם זכות קיום זולתו מצד הטבע העקשן, שלא ידע פשרות. וזהו מה שרציתי להוכיח במקום זה."

כל תא ומחשבה, כל כוונה ורצון, כל גוף - כל נברא בכל הדרגות דומם, צומח, חי ומדבר - דורש אנרגיה לקיומו. כל אובייקט במציאות הוא רצון, ולכן הוא חייב להחזיק את עצמו. הרצון הוא "יש מאין", וכדי להיות "יש" הוא נזקק לאנרגיה. כל תנועה של רצון מנוגדת לטבע, שהרי הרצון רוצה להישאר תמיד במנוחה מוחלטת. כל תנועה פיסית, מכאנית, מחשבתית או רצונית, דורשת אנרגיה.

כדי שפעולה תתבצע, עליה להביא לתוצאה שתשפר את המצב הנוכחי. המצב הבא חייב לגרום ליתר סיפוק, כדי שכדאי יהיה להתייגע בעבורו.אם לא לוקחים בחשבון את החוק הזה, ודורשים מהאדם פעולה, הוא לא יוכל לבצע אותה מתוך רצון. מכיוון שכך, חייבים לנקוט בתחבולות נוספות כמו פחד, כפייה ודיקטטורה. אך כאשר הייסורים מצטברים הפחד והכפיה מאבדים את יעילותם, כפי שקרה ברוסיה.

בחברה המעוניינת בהתקדמות רוחנית, יש לשים לב היטב לענין השכר. על חברי החברה להחשיב את גדלות הבורא כמקור של אנרגיה. רק אם הקשר עם הבורא יהיה כה רצוי, כך שכל יגיעה לקראת השגתו לא תיראה כקשה, ניתן יהיה לבצע את העבודה, ולהגיע למטרה.

כלומר, המטרה הרוחנית והיגיעה בכיוון הנכון דורשים כוחות, והכוח צריך להיות גדלות הבורא. אחרת, המטרה תשתנה מייד באופן תת הכרתי. האדם יבחר במטרה אחרת, כדאית, שבעבורה הוא מוצא כוחות להתייגע. כאשר האדם אינו מרגיש בגדלות הבורא פעולותיו משתנות - הן מכוונות אל עבר התענוג העתידי, המספק לו חומר דלק לתנועה לעברו.

גדלות הבורא

גדלות הבורא היא האמצעי בעזרתו יתאפשר לחברה, לצייר את המדרגה הבאה כגדולה יותר מן הנוכחית. למעשה, אין מושג מוחלט הנקרא "בורא". משמעות הביטוי "בורא" היא מדרגה גדולה יותר ביחס למצבה הנוכחי של החברה. כל מדרגה עליונה מכונה "בורא", כלפי המדרגה התחתונה ממנה, המכונה "נברא".

כל ההגדרות שנותנים המקובלים, נובעות אך ורק ממה שהם מגלים. מכיוון שכך, גם משמעות הביטוי "בורא" גלומה במילה עצמה – "בוא וראה". לאחר שהאדם מתקן את עצמו ב"בוא", הוא מגיע לגילוי הבורא שנקרא "ראה".

עד כמה שהחברה תגדיל את חשיבות המדרגה הבאה בעיניה, לעולם לא תוכל לשער את מידת גדלותה האמיתית. אולם, עצם הגדרת המדרגה הבאה כגדולה עוזרת להשתוקק אליה. גדלות הבורא משמשת כחומר דלק לעלות מדרגה לדרגה, ומכאן נגזרת חשיבותה הרבה.

הגדלת חשיבות המדרגה הבאה מזמינה ממנה אור מקיף, ביחס למדרגה הנוכחית. כאשר האדם מסמן לעצמו מטרה, דעתו אינה נתונה לאוכל שינה מנוחה או בילוי. הוא עובד לקראת המטרה, וחשיבות המטרה הנכספת משמשת לו כחומר דלק. המטרה מאירה לו מרחוק, והוא מרגיש שבקרוב ישיג את היקר לו.

בנסיבות כאלו האדם אינו זקוק לקבלת תגמול מיידית, הוא מוכן לעבוד שנים רבות, אפילו כל החיים ומעבר להם, רק כדי לממש את רצונו. הכל תלוי בחשיבות המטרה, ולכן רק לזה צריכה להיות נתונה דאגת החברה.

חוק האהבה

"והנה הוכחתי בעליל לעיניך מצד התבונה הניסיונית, מתוך היסטוריה המעשית המתרקמת לעינינו, אשר אין תרופה לאנושות בשום פנים שבעולם, זולת אם יקבלו על עצמם מצות ההשגחה, שהיא "השפעה לזולתו כדי לעשות נחת רוח לה' יתברך" בשיעור ב' הכתובים:

האחד הוא "ואהבת לרעך כמוך", שהיא תכונת העבודה גופה, דהיינו ששיעור היגיעה להשפעת זולתו לאושרה של החברה, צריכה להיות לא פחות מזה השיעור המוטבע באדם לדאוג לצורכי עצמו, ולא עוד אלא שצריכים להקדים צרכי זולתו על צרכי עצמו.

וכתוב השני הוא "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", שזוהי המטרה המחויבת להימצא לעיני כל בשעת היגיעה לצורכי חברו, שהוראתו, שעושה ומתייגע רק כדי למצוא חן בעיני הבורא יתברך, שאמר ועושים רצונו יתברך."

המקובלים מגלים את המציאות העליונה, אשר ממנה יורדים כל הכוחות לעולם שלנו. כוחות אלו יורדים לעולם, מתגשמים בו, ומפעילים אותו לפרטי פרטיו, עד כי לא קיים בעולמנו דבר אשר לו תנועה חופשית. הכוחות היורדים מלמעלה כחוק מוחלט, מחייבים את העולם הזה לנוע מאהבה עצמית, דרך "ואהבת לרעך כמוך" אל "ואהבת את ה' אלקיך". זהו חוק הטבע.

בקרב בני האדם לא מקובל אומנם לחשוב שהחוק הוא אהבה, דהיינו שכוח החוק מחייב לאהוב, אך זוהי בהחלט צורתו. החוק פועל - אם לא מקיימים את חוק האהבה, מקבלים ממנו תגובה הפוכה. ייסורי האדם, חיי הצער וכל הצרות העוברות על האנושות במשך אלפי שנים, מקורם בחוק האהבה.

חוק אחד מסדר את התמונה הנגלית לעיני האדם, ועניינו להביא את האדם מאהבה עצמית לאהבת הבורא.. חוק אחד מגדיר את האדם על כל מחשבותיו, הרגשותיו, רצונותיו, ואת כל יתר הפעולות שבו ומסביבו. ענייני בריאות, משפחה, עתיד העולם, אקולוגיה, טכניקה, פוליטיקה וכל יתר פרטי המציאות - אין שום פרט ברצון או במחשבה, בפעולה או במעשה, מסביב לאדם ובתוכו, שאינו קשור לחוק היחידי של המציאות.

החוק מתגלה בהתאם להתפתחות האדם, ולוחץ עליו מבפנים ומבחוץ. הוא פותח בתוך האדם שכבה נוספת של רצון לקבל, ומוסיף לחץ חיצוני. כלומר, מבפנים האדם מרגיש את האגו שלו, ומבחוץ את השפעת האור המקיף, המביא לו התרשמות ממידת ההשפעה. הלחץ הזה מחייב את האדם לנוע לעבר מטרת הבריאה.

משמעות הביטוי "למצוא חן בעיני הבורא" היא שדאגתו של האדם תהיה נתונה לעבודה עם רצון הבורא, הרצון להשפיע, ולא עם רצונו שלו, הרצון לקבל. חוק האהבה מחייב את האדם לאהוב את הזולת, דהיינו למלא רצונות הזולת. כל אהבה אחרת היא אהבה עצמית - מילוי של הרצון הפרטי.

עבדות

"ואם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו, כי יחדל אביון וכל מעונה ומנוצל מן הארץ, ואושרו של כל אחד יעלה מעלה מעלה מכל ערך ושיעור. אולם כל עוד שתמאנו ולא תרצו לבוא בברית עבודת ה' יתברך בכל השיעור המבואר, אז הטבע וחוקיה עומדים הכן לנקום את נקמתה ממנו, ולא תרפה מאיתנו, כמו שהוכחנו בעליל, עד שתנצח אותנו ונקבל את מרותה לכל אשר תצוה אותנו, כמבואר.

והנה נתתי לך מחקר מדעי מעשי על פי ביקורת התבונה הנסיונית, בדבר החיוב המוחלט לכל הבריות לקבל עליהם עבדות ה' יתברך בכל לבבם ונפשם ומאודם."

עבדות ה' פירושה, שעל האדם לצאת מרצונו, להיכנס תחת רצון הבורא, ולקיים אותו ברצון, בהסכמה ומתוך אהבה. עבדות ה' מחויבת, וביכולתו של האדם לבחור את הדרך בה יממש אותה - בדרך ייסורים או בדרך של השתתפות עצמית.

לאמתו של דבר, האדם אוהב להיות עבד. גם במצבו הנוכחי הלא מתוקן האדם נהנה להיות עבד של הרצון לקבל שלו. ה"רצון לקבל" הוא אדון השולט על האדם, וכל ניסיון להיחלץ ממנו רק יבהיר את עוצמת שליטתו. מרותו של הרצון לקבל אינה מורגשת באדם, הואיל ואינו רוצה להתפטר ממנו. האדם כל כך אוהב את הרצון לקבל שלו, עד שאינו מרגיש הבדל בין הרצון לקבל לבינו.

אך לאמתו של דבר, הרצון לקבל הוא כוח זר. הבורא החדיר אותו באדם, וכתוצאה מכך האדם נמצא בכל רגע תחת השפעה זרה, תחת שליטת הרצון לקבל. הזדהותו עם הרצון לקבל היא כה עמוקה, שהאדם אינו מרגיש את עצמו ואת הרצון לקבל כשני עצמים שונים.

האדם מתייחס אל הרצון לקבל כאל "שלו", משום שמרגע לידתו, הרצון לקבל שולט בו. רק בהארת האור המקיף האדם מכיר כי מי ששולט בו עתה, הוא השונא שלו. ההבדלה בין ה"אני" ל"רצון לקבל" השולט באדם, היא העבודה הראשונה שעל האדם לעשות. כתוצאה מהשגת ההבדל האדם עוזב את שליטת הרצון לקבל שלו, ועובר לשליטה אחרת.

בפני האדם עומדות שתי אפשרויות בלבד, להיות תחת שליטת הרצון לקבל או תחת שליטת הרצון להשפיע. באותה צורה טבעית בה האדם אוהב את הרצון לקבל שלו ונהנה ממילואו, הוא יאהב את הטבע השני. מאוחר יותר האדם מגלה שלא היו אלו שני כוחות, כי אם כוח אחד המתראה בשני אופנים: באופן ישר - כבורא, ובאופן הפוך - כקליפה, כרצון לקבל.

השלב הראשון מכונה "הכרת הרע" מפני שבו מכיר האדם בשליטה הנוכחית כרעה לו. הכרת הרע היא ההכרה במידת האהבה לרצון לקבל. במאמר "ויבן ערי מסכנות" מתוך ספר "שמעתי", בעל הסולם מתאר עד כמה גדולה השקיעה בעבדות מצרים, וכמה קשה לצאת ממנה. האדם אוהב את העבדות לרצון לקבל, היא נותנת לו בטחון.

כל פרידה היא קשה, תהיה זו פרידה ממקום עבודה, מחבר וכיוצא בזה. פרידה מעוררת באדם חוסר ביטחון, חוסר יציבות, חוסר מילוי, ולכן אף פעם לא פשוט להיפרד. הפרידה מן הרצון לקבל היא כביכול פרידה ממקור הכל.

למעשה, אין זה משנה לאדם כלל מהיכן לקבל רצונות, ובלבד שהתענוג העתידי הצפוי מהם יאיר לו. החברה האנושית מספקת לכל אחד מחבריה מבחר תענוגים עתידיים כדי לעורר בו רצון, ולחייב אותו בתנועה להשגת המילוי. אף על פי שמערכת הפרסום מחייבת את האדם בסופו של דבר ביגיעה רבה, הוא מקבל את "עצותיה" בשמחה, מפני שהן מבטיחות לו מילויים.

בתוך הרצון לקבל כל שניתן להרגיש הוא סיפוק חולף. אם האדם יחליף אותו ברצון הבורא, ויעבוד כדי למלא אותו, הוא ירגיש בתוכו חיים ללא הגבלה, שלמות ונצחיות. ברצון העכשווי האדם חש רק את החלק הקטן והעכור ביותר במציאות – העולם הזה. ברצון הבורא הוא יוכל להרגיש את עולם האין סוף.

כאשר הקבלה מדברת על החלפת רצון, היא אינה מתכוונת להחלפת רצון המתרחשת בנו כתוצאה מן הפרסום הסובב אותנו – אנו מוותרים על רצון למנוחה, ומוכנים להתייגע כדי לרדוף אחר מילוי כלשהו שהפרסומת מציעה לנו. הקבלה מדברת על החלפת טיב הרצון, מרצון לקבל לרצון להשפיע. במקרה כזה, האדם מחליף את הרצון שלו ברצון הבורא, מעתיק על עצמו את רצונות הבורא, ומבצע אותם, ובזה הוא נעשה דומה לבורא.

את רצון הבורא ניתן לממש כלפי הנבראים האחרים. כפי שהבורא מתייחס לכל הנבראים באהבה ברצונו להיטיב, כך הנברא מביע את התאמתו לבורא ברצונו לאהבת הזולת. היוצא, שהחברה האנושית היא השטח בו נפגשים הבורא והנברא, כתוצאה מכך ששניהם מתייחסים אליה באותו האופן. ברצונות החברה שהאדם מוכן למלא, הבורא מתגלה לו.

שליטת האור

החלפת הרצון לקבל לרצון להשפיע, לא תיתכן מבלי שהאדם יקשור עצמו לבורא. רק האור שברא את הרצון יוכל לשנות אותו. שפת המקרא מתארת זאת בכך שהבורא אומר למשה "בוא אל פרעה", הוא מזמין אותו ללכת לפרעה יחד איתו, שכן משה אינו מסוגל לעשות זאת לבדו. האדם לא מסוגל לעשות בעצמו שום דבר כנגד הרצון, שהרי הרצון קודם לאדם. ולכן גדלות הבורא היא התנאי לתיקון הרצון מקבלה להשפעה.

יחסו של האדם למציאות הוא שגוי, שכן האדם חושב שנדרשת ממנו פעולה. למעשה, תפקידו מתמצה בלעורר את הכוח העליון לפעולה עליו. שגיאה זו מתעה את האדם לחשוב שהעבודה הרוחנית קשה מאוד, בשעה שהמקובלים כותבים את ההיפך הגמור. האדם מנסה לתקן את הטבע שלו בעצמו, במקום להזמין אור מלמעלה שישנה אותו. בכך הוא מבזבז כוחות רבים וזמן ממושך, נכשל, עד שהוא מתייאש ומפסיק לנסות. רק מי שהולך בעצת המקובלים, ומתרכז בפניה לבורא, בבקשה שיבנה בו רצון להשפעה – מצליח.

כדי שהאדם יוכל לעשות זאת, הבורא מקרב אותו אל חברה המעונינת ברוחניות. אם החברה משפיעה לו מידה מסוימת של חשיבות המדרגה העליונה, הוא אינו זקוק ליותר מכך. אם תתרחש באדם ההתהפכות הפנימית, והמדרגה הבאה תהיה חשובה יותר, עבודתו הסתיימה - מהמדרגה העליונה יבוא אור, וישנה אותו. אם האדם פועל למען שליטת האור עליו, הרצון לקבל שלו מיד נכנס לתיקון. הכול תלוי בקביעת האדם "מי חשוב יותר" - הרצון לקבל, דהיינו האדם, או הרצון להשפיע, דהיינו הבורא.

קבוצת מייסדי הדור האחרון

מן הכתבים המעטים שהשאירו לנו המקובלים בנושא הדור המתוקן, אפשר להבין שהמעבר ממצבנו האגואיסטי למצב האלטרואיסטי, יכול להתרחש בשתי דרכים: על ידי יסורים, או על ידי התקרבותנו אל תכונת ההשפעה. בין כך ובין כך, אנו נגיע למצב זה על פי התכלית הנקובה מראש.

מדבריהם ניתן להבין, שתחילה תצא מן החברה האנושית קבוצה אחת, שתקיים את התנאים ההכרחיים הדרושים לתיקון הטבע:

ציות להוראות של מדריך מקובל, המורה כיצד להגיע למטרת הבריאה.
הקמת קבוצה שמטרתה להגיע להשתוות הצורה לבורא, אשר בין חבריה יתקיימו יחסים על פי חוקי ההשפעה.
לימוד ממקורות הקבלה האמיתיים על מנת לקבל כוח תיקון.
עיסוק בהשפעת חכמת הקבלה לאנושות כולה, מתוך הזדהות עם מטרת הבריאה.

ואל תתמה בדעתך, שקומץ קטן של אנשים יתחיל במהפכה הרוחנית של כל המציאות. כי עינינו הרואות שכל השינויים הגדולים שהרחשו במהלך ההיסטוריה, והרנסנס הוא הבולט שבהם, התחילו מקבוצות קטנות, אשר סידרו את הכוחות הדרושים ליצירת השינוי בחברה כולה.

עלינו להבין, כי המצב בו קבוצה זו קמה, הוא כאשר האנושות כולה מצויה כבר ביאוש ומרגישה צורך עז בשינוי, אלא שאיננה יודעת מהי הדרך. האנושות מסוגלת לעכל שהיא סובלת, אך אינה יכולה להבין את סיבת הסבל.

כאשר תימצא האנושות כולה על לשון המאזניים, תוכל הקבוצה הקטנה להטות את הכף. המספר הקטן של חברי הקבוצה דווקא יועיל לכך שאיכותה של הקבוצה תהיה גדולה, וכוחה האנושי יהיה גדול יותר משל האנושות כולה. קבוצה זו תיתן כיוון לחברה הגדולה, ומכיוון שזו תימצא ביאוש וחוסר אונים, היא תימשך אפילו ללא דעת אחריה. וכך יבוצע השינוי בחברה הגדולה, בדומה לכל השינויים החברתיים שבוצעו במהלך ההיסטוריה.

האנושות בנויה כפירמידה, שבראשה פחות מאחוז אחד, הקובע מה יקרה עם האנושות כולה. כך הדבר בכל המישורים, וגם ברוחניות. דבר דומה ניתן לראות בנוגע לכוחות – ככל שהכוח חזק יותר כך הוא נעלם יותר – מיליוני טון פחם וק"ג אחד של חומר גרעיני, יספקו אנרגיה דומה. ודאי שאת העוצמה הפנימית הקיימת בחלקים או בקבוצות שונות בחברה, לא ניתן למדוד על פי כמות המשתתפים.

לאחר מעבר ה"מחסום" המבדיל בין הגשמיות לרוחניות, יוכלו חברי קבוצה זו להקים מודל קטן של חברת הדור האחרון. על מייסדי הדור האחרון להיות בהכרת האלוקות, כך שקיום חוקי הדור האחרון יהיה עבורם דבר טבעי.

אם ימצאו ברמה המספקת להבחין באנשים הראויים להצטרף אליהם, להוביל אותם נכונה אל התיקון הרוחני, וליצור כוח ערבות הדדית וביטחון שיחפה על הקלקולים המצויים במצטרפים חדשים – הם יוכלו לקבל לשורותיהם גם אנשים שעדיין לא נמצאים ברוחניות, אך מוכנים לטרוח לשם כך.

אם תהיה ברמה גבוהה עוד יותר, יתכן ותצרף לשורותיה גם אנשים ללא רצון לרוחניות. שכן, האדם אינו אשם בכך שאין לו רצון, הוא מחוסַר רצון משום שעוד לא התפתח בגלגוליו הקודמים. שהותם בחברת אנשים בעלי כוח רוחני חזק, תביא לכך שהחברה תשפיע עליהם, התפתחותם תזורז, ובזמן קצר הם יתחילו תהליך של הכרת הרע.

בצירוף אנשים שאינם מתוקנים אליה, תהפוך הקבוצה ל"חברת הדור האחרון". כפי שבחברה העולמית ישנו מקום לכל סוגי האנשים, כך גם בחברת הדור האחרון יהיה מקום למצויים ברמות תיקון שונות, ובלבד שיסכימו עם מטרתה.

האנושות היא גוף אחד וכולה מתקדמת יחד. אם יש בחברה מספיק מקובלים, והיא מסוגלת להיכנס למצב "הדור האחרון", אזי האנשים שלא מרגישים את האלוקות, אך מוכנים לכך, ידרשו למאמץ קטן כדי להיתקן ולהשתוות לחברה. בני האדם הם חלקי מערכת אחת, הכוללת את כל הנשמות. כאשר חלקם מתקדמים, עליהם לדאוג לכל יתר החלקים, ולעזור להם ככל יכולתם.

<< לחלק הקודם : אל "עקרונות החברה העתידית" >>