כאשר אנו ניגשים להסביר מצב כלשהו ממצבי ההתפתחות, טוב נעשה אם נבאר את כל שלבי ההתפתחות, מתחילת המציאות ועד למצב שברצוננו לבאר. אם כך, נחזור שוב אל ארבע בחינות דאור ישר, ונבאר את אופני יצירת הכלי הראשון על ידי הכח העליון הנקרא אור.

האור העליון מתפשט ובונה כנגדו כלי הנקרא רצון. האור מתפשט בתוך הרצון וממלא אותו. כאשר האור ממלא את הכלי, הכלי מרגיש תענוג. בסופה של הרגשת התענוג וכפועל יוצא ממנה, מבחין הכלי גם במקור התענוג. הוא מרגיש כי התענוג נובע ממישהו שרצונו להשפיע, להיטיב עימו.

ההרגשה שהתענוג מקורו במשפיע, מעוררת בכלי רצון להשפיע. בצורה טבעית הכלי נמשך לפעול בדומה למקורו שלו. אם כן, בדיוק כמו רצונו של הטוב להשפיע, גם הכלי רוצה לתת, להשפיע. הבחינה הראשונה הופכת להיות לבחינה שנייה. הבחינה הראשונה רוצה לקבל והשנייה להשפיע, כל אחת מהן הפוכה מרעותה.

בנוסף לתענוג נמצאת באור גם הרגשת המשפיע, מיהו המשפיע ומה טיבעו. מכאן נובע רצונה של הבחינה השנייה להשפיע. הכלי בבחינה א' נקרא חוכמה והכלי בבחינה ב' בינה.

השלב הבא בהתפתחות הוא כלי הרוצה לבצע את רצון הבינה לתת. הכלי, שרצונו לקבל, יכול לתת רק אם יקבל כדי להשפיע , כדי לתת. השלב השלישי בהתפתחות בו הכלי מקבל כדי להשפיע נקרא "זעיר אנפין".

כאשר הכלי מקבל על מנת להשפיע, המאמץ שלו שקול למאמץ של הבורא לתת. בבחינה א' הכלי קיבל, בבחינה ב' הוא רצה להידמות לכח המשפיע, ובבחינה ג' להידמות לפעולה. כאשר הכלי מבצע את פעולת הנתינה כמו הבורא, מתגלה לו עד כמה גבוהה רוממותו של הבורא, עד כמה הבורא שלם, מתפתח בו רצון לשלמותו של הבורא.

כתוצאה מפעולת הנתינה בבחינה ג', מתפתח בכלי רצון לקבל את הכל, לקבל את האור כתענוג וכנותן התענוג. הכלי רוצה להנות מקבלת התענוג ומהמעמד של נותן התענוג. הכלי רוצה לעצמו את כל מה שיש בבורא. אם בבחינות ב' וג' הכלי רצה להידמות לבורא, להידמות לפעולת הבורא, הרי שבבחינה הרביעית הוא רוצה להנות מהמעמד של הבורא, כמקבל.

בבחינה הרביעית שולט הרצון לקבל בכל עוזו, ומכאן נובע שמה - "מלכות". הבחינה הרביעית היא גם השלב האחרון בהתפתחות הכלי, לכן אנו מכנים אותה בשם "נברא".

כתוצאה מקבלת כל האור בבחינה ד', הכלי מתחיל להרגיש את עצמו כמקבל. מצבו של הכלי בבחינה ד' המלאה באור, נקרא "אין סוף". כאשר הכלי מרגיש את עצמו כמקבל ואת האור כמשפיע, אין ביכולתו לשאת את הניגודיות והפער בינו לבין האור. עקב כך הוא מגרש את כל האור מתוכו בפעולה הנקראת צמצום א'. ההבדל שהכלי מרגיש בינו לבין האור נקרא "בושה". הבושה גורמת לכלי להצטמצם וכתוצאה מהצמצום הכלי נשאר ריק מאור. האור לפני הכלי והכלי ריק, חופשי, אין בתוכו דבר.

האור הסתלק מהכלי. מצבה של הבחינה ד' המלאה באור נקרא "עולם אין סוף", והמצב של הכלי הריק לאחר צמצום א' נקרא עולם הצמצום. המצב לאחר צמצום א', מיוחד במינו. הכלי, היינו הנברא, נשאר לבדו. לאחר צמצום א' הכלי לא מחובר עם האור, ולא נמצא תחת שליטת האור. הוא חופשי. לאחר צמצום א' הבורא והנברא נפרדים זה מזה.

מכאן אנו למדים כי תכלית הפעולות שנעשו בכלי היא לאפשר לכלי להתנתק מהאור ולקבוע את רצונו בעצמו. בכלי המצומצם נמצאות כל ההתרשמויות ממצבי העבר. עתה, בהיותו ריק, יש באפשרותו לפעול בהתאם למידע שנשאר בו ממצבי העבר, ולהחליט על רצונו.

הנה כי כן, הכלי בודק את מצביו הקודמים. הוא מוצא כי מצבו בעולם אין סוף דומה לבחינה א' המלאה באור. הוא מבחין גם בקרבה שבין מצבו בבחינה ב', עת שדחה את קבלת האור, ובין מצבו לאחר הרגשת הבושה וסילוק האור מתוכו. התפתחות הכלי בבחינות ג' וד'לא הביאה אותו לכדי הרגשה טובה, הוא בכל זאת הרגיש בושה לאחריהן. אם כן, מה עליו לעשות, מהו המצב הטוב ביותר שיכול להיות?

הכלי נשאר ריק. ריק מתענוגים, ריק מהרגשת הבורא, במצב החמור ביותר. אין באפשרותו לקבל, אם יקבל ירגיש בושה. עד כדי כך בושתו של הכלי גדולה ונוראה שהוא מוכן להתפטר מכל התענוגים והמילויים, העיקר לא להרגיש את הבושה.

במצבו המלא הכלי מרגיש בושה, במצבו הריק הוא נעדר חיות. על הכלי למצוא את מצבו השלם והנצחי, מצב שאין צורך לשנותו. אם ישיג את מצבו השלם יזכה לנצחיות. הנצחיות והשלמות הינו הך הם. הרי אם חסר דבר מה בשלם, אם נדרש להוסיף לו דבר מה, הרי שאינו שלם כלל. השלם אינו משתנה לעולם. ובכן, איך יתכן מצב שלם ונצחי, מצב שלא יחייב את הנברא, מצב בו הנברא יהיה מסופק ומושלם. הרי בכך רוצה הכלי, בסופו של דבר רצונו של הכלי הוא לקבל.

מתוך החשבונות הללו מתברר כי המצב השלם היחידי הוא להיות כמו הבורא. על הכלי להידמות לבורא. הכלי צריך לקחת את הבורא כדוגמא, ולהשתדל להידמות לו, להגיע לאותה הרמה של הבורא.

הכלי מבקש לדעת איך להידמות לבורא, ומוצא דרך. הבורא נותן, הבורא אוהב את הנברא ונותן לו תענוג. אילו הנברא יוכל לתת לבורא כשם שהבורא נותן לו, ידמה הנברא לבורא. אבל איך אפשר שהנברא ייתן לבורא, הרי לנברא אין מה לתת?! הפיתרון פשוט, אם הבורא אוהב את הנברא, הנברא ישתמש באהבתו של הבורא כדי לתת לבורא בחזרה.

מהבורא מגיעים אל הנברא תענוג והרגשת אהבה. הנברא מחליט להשתמש בשניהם. הוא מקבל את התענוג, אבל לא משום רצונו להנות. בקבלת התענוג מביע הנברא את אהבתו לבורא, בדומה לאהבת הבורא אליו. הנברא מקבל רק כדי להביע את אהבתו לבורא, רק כדי להַנות לבורא. אם הנברא ייהַנה לבורא, הוא והבורא ישתווה זה לזה. את הקבלה על מנת להנות לבורא הנברא מבצע בעזרת ה"כוונה", באמצעות המחשבה בזמן קבלת התענוג. את עבודת הכלי עם הכוונה אנו מכנים בשם "מסך".

נתאר את עבודת הכלי עם המסך. אור מגיע מהבורא אל הנברא, תענוג. הנברא מחליט שלא לקבל את האור לעצמו, ודוחה את האור לאחור. לאחר שדחה את האור מחשב הנברא, בהתאם לכוונתו, עד כמה הוא מסוגל לקבל על מנת להנות לבורא, ולא להנאת עצמו. לפי החשבון הנכון הוא מקבל את התענוג בתוכו. מקבל אותו במידה מסוימת, בהתאם ליכולתו להחזיק את עצמו בכוונה.

הכלי הריק שלאחר צמצום א' מתחלק עתה לשנים, למקום בו אפשר לקבל תענוג ומקום בו אי אפשר לקבל תענוג. המקום בכלי שבו נעשה החישוב נקרא "ראש". המקום בו מתקבל התענוג נקרא תוך, והמקום הנשאר ריקן מאור מסיבת חוסר המסך, נקרא "סוף". הכלי האחד הכללי מתחלק אם כן , לשלושה חלקים, ראש, תוך, סוף. על הכלי הזה מלמדת אותנו חוכמת הקבלה, הכלי הזה נקרא נברא.

הנברא חייב להידמות לבורא. הידמות לבורא תיתכן אם המסך המבדיל בין הראש לתוך יחליט כמה תענוג לקבל בתוך הכלי. המסך מגדיר את חלוקת הכלי לתוך ולסוף. אם המסך גדול, חלק התוך גדול, והסוף קטן. התוך והסוף יחד נקראים גוף. הכלי, בדומה לגוף הפיזיולוגי, מתחלק לגוף ולראש. בהמשך הדברים נלמד על חלוקתו לידים, רגלים, ושאר אברי הגוף. חלוקת הכלי הרוחני מגדירה בהדרגה את היווצרותו של הגוף הפיזיולוגי בעולם שלנו.

את הכלי סובבים חלקיו החיצוניים הנקראים "עולמות", והכלי עצמו מתחלק לחלקים רבים, הלא הם בני האדם בעולם שלנו. הכלי מתחלק לפנימיות ולחיצוניות שאנחנו מרגישים בעולם שלנו. כל המציאות בעולם שלנו משתלשלת מהכלי הכללי שנוצר לאחר עולם אין סוף. מצמצום א' והלאה, מתמקד הלימוד בדרכי השתלשלות הכלי עד לעולם שלנו.

כאמור, בארבע בחינות דאור ישר נוצר הכלי מהכח העליון. הכלי מצטמצם בצמצום א', מרכיב על עצמו מסך ובאמצעות המסך בונה את עצמו ואת עולמות. העולם הראשון נקרא "אדם קדמון". לאחריו נבראים העולמות "אצילות" "בריאה" יצירה" "עשייה" וה"עולם הזה". בימינו, לאחר אלפי שנות התפתחות בעולם הזה, מתחיל האדם בחזרתו לאין סוף, עד לגמר התפתחותו עם השגת דרגת הבורא.

הלימוד כולו, מתחילת המציאות ועד לסופה נקרא חוכמת הקבלה. כל חוכמות העולם, כל מידע שהוא בעל זיקה לעולם הזה, נכלל בחוכמה זו. נושאי המחקר של חכמת הקבלה הם שורש המציאות כולה, וכל פרטי המציאות בכל העולמות עד לעולם הזה. על התוכנית הכללית שהאנושות מחויבת לבצע, כותב מורי, הרב ברוך אשלג, במאמר "לאיזה דרגה האדם צריך להגיע? "

כל האנושות נמצאת ככלי אחד בעולם אין סוף, חלוקתה לשמונה מיליארד אנשים או לתשעה אינה משנה את העובדה כי כולם מחוברים יחד ככלי אחד. כל אדם חייב להתגלגל עד למקום הנמוך ביותר, עד העולם שלנו, וממנו לעלות חזרה לכלי הכללי. כך או אחרת, למצב גרוע ממצבנו בעולם הזה אי אפשר לרדת.

מי שלא השלים את משימתו משך חייו בעולם הזה, יתגלגל שוב וייולד בעולם הזה כאחד האדם. יהיה עליו להתחיל ולהמשיך בעלייה לשורשו הרוחני. כל עוד האדם לא השלים את תפקידו, יתגלגל לעולם הזה שוב ושוב.

אם כך, שואל הרב"ש, לאיזה דרגה רוחנית האדם צריך להגיע כדי שלא יתגלגל בשנית. וכותב שם " הנה בשער הגלגולים של האר"י ז"ל, כתוב שם שכל אדם צריך להתגלגל עד שיושלם בכל הנרנח"י, היינו עד שיקבל את כל האור המיועד בעבורו".

האור הממלא את הכלי הכללי של כל הנשמות נקרא נרנח"י. נרנח"י הם חמשת האורות נפש רוח נשמה חיה יחידה הממלאים בהכרח את הכלי המושלם. מכאן ניתן להבין את דברי האר"י כי אדם אשר הגיע להשגה רוחנית במהלך חייו ולא השלים את דרכו, חייב יהיה להמשיך ולהתגלגל. יהיה עליו להמשיך את דרכו הרוחנית, בחייו בעולם הזה.

כל אחד מאתנו חי בעברו בעולם הזה בגלגולים קודמים, ועבר תהליכים מסוימים. הקשר שכל אחד מאתנו יצר עם חכמת הקבלה מעיד על האפשרות כי עוד בחיים קודמים נקשר לחכמה. לכן גם היום אנו ממשיכים להתקדם באותו הכיוון.

אם לפתע במהלך חייו, מתעורר באדם רצון ללמוד את חכמת הקבלה, הרי שאת חלק מהדרך הוא עבר בחייו הקודמים. עתה, בגלגולו הנוכחי, הוא ממשיך הלאה. אם כן, כל עוד האדם לא השלים את מילוי הכלי הכללי באור, יהיה עליו להמשיך ולהתגלגל לחיים בעולם הזה.

בבואנו לחקור את אופי השלמת מילויו של הכלי הכללי באור הנרנח"י, עלינו לדעת כי הדרך כולה, מתחילתה ועד סופה מחולקת לירידה ממעלה למעלה ולעליה ממטה למעלה. בירידה ממעלה למטה, עד לעולם הזה נבראים העולמות ונבנות הנשמות. בעולם הזה האדם חי בגופו ובנשמתו, ומהעולם הזה עליו להתחיל בעלייתו. במסגרת חכמת הקבלה אנו לומדים על בריאת כל העולמות, על ירידת הנשמות עד לעולם הזה ועל האופן בו אנו יכולים וצריכים לעלות מהעולם הזה עד לאין סוף.

תחילה נלמד על בריאתו של עולם אדם קדמון, נחקור את שלבי יצירתו מהמצב הקודם לו.

כזכור, בארבע בחינות דאור ישר נוצר הכלי, וקיבל את כל האור בעולם אין סוף. לאחר קבלת האור בעולם אין סוף עשה הכלי צמצום ונשאר ריק. הכלי קיבל החלטה לעבוד רק עם המסך, בחשבון כמה אור ניתן לקבל בתוך הכלי וכמה לא. לאחר ההחלטות הללו נולד עולם אדם קדמון.

כל אחד ממצבי הכלי משאיר אחריו "רשימות". הרשימות הן מידע על כל שלב מהתפתחות הכלי. למשל, בחינה ב' תכיל בתוכה רשימו מבחינה א' ועל בסיסו היא נבנית. בחינה ג' מחילה בתוכה רשימו מבחינות ב' וא'. אם נתאר את סדר הרשימות בתוך הבחינה הג' הרי שהרשימו מבחינה א' הוא הפנימי ביותר הרשימו מבחינה ב' חיצוני לרשימו מבחינה א', והבחינה ג' עצמה היא החיצונית מכולם.

הכלי שעובד עם המסך מכיל בתוכו את כל המצבים הקודמים לו, וביחס אליהם מקבל את החלטותיו. האור העליון מתפשט ונמשך אל הכלי ורוצה למלא אותו. הכלי דוחה את האור, שהרי אם יקבל ירגיש בושה. הכלי מחליט איזו מידה של אור יש ביכולתו לקבל מבלי להרגיש בושה, כך שישווה את עצמו לאור במדויק. בקבלת האור על ידי המסך הכלי נעשה למשפיע, לנותן.

את אופן פעולת המסך ביארנו בעזרת המשל על בעל הבית והאורח. אדם מתארח אצל חברו. החבר מזמין אותו להתכבד מהאוכל שהכין בעבורו, והוא דוחה את ההזמנה. האורח מרגיש את עצמו כמקבל ואת בעל הבית כנותן, מתעוררת בו הרגשת הבושה. ביחס אליו, הוא מרגיש את הנותן כעליון. הרגשת הפער בין מדרגתו הפחותה ומדרגת הנותן העליונה מעוררת בו הרגשת בושה.

איך אפשר שהאורח יקבל ייהנה ולא יתבייש? האורח דוחה את ההזמנה להתכבד מהאוכל. בעל הבית מפציר בו לאכול בכל זאת, הוא מסביר לחברו שהכין את האוכל במיוחד בעבורו. האורח ממשיך לסרב להפצרותיו החוזרות ונשנות של בעל הבית, עד למצב בו הלחץ של בעל הבית והדחייה של האורח משתווים. בעל הבית לא מקבל וכמוהו האורח, בעל הבית לא נותן וכמוהו האורח. בעל הבית והאורח משתווים זה לזה והכיבוד נותר על השולחן, ביניהם.

עתה, יש לאורח אפשרות להפוך את צורתו ממקבל לנותן. את האוכל בעל הבית הכין במיוחד בעבור האורח, כהבעת אהבה. בעל הבית רוצה שהאורח ייהנה. האורח יצער את בעל הבית אם יסרב להזמנתו.

מכיוון שכך האורח מחליט לקבל, כל כוונתו היא לגרום לבעל הבית הנאה. אם יעשה כן, לא ירגיש את עצמו כתחתון ואת בעל הבית כעליון, הוא ישפיע לבעל הבית - הכלי ישפיע לבורא.

הנברא מחליט להשפיע לבורא על ידי קבלת תענוג מהבורא. באופן כזה ישתוו הבורא והנברא זה לזה.

הנברא מקבל מהבורא על מנת לגרום לו הנאה, וכתוצאה מכך הם משתווים. הבורא נותן לנברא תענוג, הנברא מקבל את התענוג מהבורא ובקבלת התענוג גורם לבורא תענוג.

כל שחסר לאדם היא הכוונה לקבל את התענוג למען הבורא. הכוונה נוצרת בכלי, בראש המדרגה. ביחס לרצונו, בודק הכלי עד כמה הוא שווה לבורא, ומחליט על המידה שבה יפעיל את רצונו. הגבול המסמן את מידת יכולתו של הכלי להפעיל את רצונו נקרא "טבור". המקום בו הכלי יכול למלא את רצונותיו בתענוג נקרא "תוך", סופו של התוך בטבור.

המקום אותו אי אפשר למלא בתענוג, מהטבור ומטה, נקרא סוף. חלק הסוף של הכלי דוחה את התענוג ונשאר ריק. התענוג שהבורא משפיע לכלי ברצונות של חלק הסוף שלו כל כך גדול, עד שאין ביכולתו לקבל אותו בעל מנת להשפיע.

נחזור למשל בעל הבית והאורח. נניח כי בעל הבית מכבד את האורח בבשר דגים לפתן ושתייה. האורח מחשב איזה מהמאכלים הוא יכול לקבל ולהנות רק למען בעל הבית, ולא למען עצמו. הוא לוקח בחשבון את הרצון שלו, את התענוג, ואת הכרת גדלותו של בעל הבית, וביחס לכל אלו מחליט מה ביכולתו לקבל. את השתייה למשל, הוא יכול להרשות לעצמו. גם את הלפתן ומקצת מהדגים הוא יכול לאכול, התענוג בהם לא גדול מדי. האורח יכול לקבלם ולהנות בהם לבעל הבית.

את הבשר אין ביכולתו לקבל. אם יאכל את הבשר לא יחשוב על בעל הבית, אם יאכל את הבשר, יהיה מרוכז כל כולו במחשבה על התענוג.

הכלי מגביל את עצמו. חלק מהתענוג יש ביכולתו לקבל בתוכו וחלק לא. את החשבון הוא עורך לפי הנתונים שרכש בעבודה הקודמת - בארבע בחינות דאור ישר, בעולם אין סוף, ובצמצום א' - בהתאם לניסיונו ממצביו הקודמים.

טוב נעשה אם נשים את עצמנו כאורחים במשל בעל הבית והאורח, ונחשוב איך לקבל על מנת להשפיע לבורא. מחשבה שכזאת מפתחת באדם כלים. בעשותו כן ייווכח האדם לדעת עד כמה החשבון להנות לעצמו או להנות לבעל הבית, הוא חשבון מדויק. אם האדם עסוק כולו בחשבון הנכון להנות לבעל הבית, הוא חדל מלהרגיש את הטעמים באוכל. עד כדי כך האדם שקוע בתענוג לעצמו.

למשל, אם אדם שותה כוס קפה בכוונה להַנות לבעל הבית - רק למען בעל הבית ולא למען עצמו - לא ירגיש טעם בקפה. הרי כוונתו היא למסור את התענוג לבעל הבית, אבל את בעל הבית הוא לא מרגיש, אי לכך הטעם נעלם. בהשתדלות לתאר את עצמו כאורח, מתרקמת באדם נחיצות לגילויו של בעל הבית. הרי אם האורח לא ירגיש את בעל הבית, לולי יראה אותו, לא יוכל לבצע את פעולת הנתינה.

במצב שכזה אין לאדם ברירה אלא לדרוש את התגלות בעל הבית. הוא דורש את התגלותו כדי להשפיע לו, אלמלא כן לא יקבל ממנו דבר. כאשר הבורא נוכח לדעת שהנברא עומד בתוקף על רצונו לקבל למענו, למען הבורא, הוא מתחיל להתגלות. כאשר הבורא מכיר בסירובו של הנברא לקבל לפי כל חשבון שהוא, מלבד להנות לבורא, הבורא מתחיל להראות את עצמו. הבורא מתגלה ועוזר לנברא לעשות חשבון של נתינה.

כאשר הכח העליון מתגלה לנברא, הבורא והנברא מתחילים להיקשר זה לזה. גילויו של הכח העליון יתכן רק בתנאי שהנברא עומד על שלו ומסרב לקבל שלא לטובת בעל הבית. הנברא רוצה לקבל רק כדי לתת, בכך הוא מחייב את הבורא להתגלות.

תרגילים כגון אלו ב"קבלה מעשית", ניסיונות לקבל בתנאי שהקבלה תהיה מקושרת לבורא, הם תרגילים טובים. כדאי לו לאדם לבדוק את עצמו האם הוא מסוגל לעמוד בכך. באמצעות לימוד חוכמת הקבלה, ועל ידי התנסויות כגון אלו, האדם יכול להביא את עצמו למצב שאינו מקבל לעצמו דבר, רק לטובת הבורא - אם הבורא לא מתגלה הוא לא מקבל דבר. או אז הבורא חייב להתגלות.

בדקו את עצמכם. אם תציבו בפני בעל הבית את התנאי - אם תסרבו לקבל אלא רק בעבורו - בעל הבית חייב יהיה להיות אתכם בקשר. בתנאים כאלו האדם זוכה לגילוי הבורא. בהתאם למידת יכולתו של האדם לדרוש את גילוי הבורא בכוונה להשפיע, הבורא מתגלה. כך הבורא מסייע לאדם לעלות לדרגות גבוהות יותר של השפעה. רשמו לפניכם את התרגיל הזה כ"שיעורי בית". הקשיים שיתעוררו בעקבותיו, יסייעו בהתקדמות.

נחזור לשלבי התפתחות הכלי. אור נמשך ונתפשט אל הכלי. הכלי דחה את האור. הכלי עשה חשבון ב"ראש" וקיבל מקצת מהאור בתוכו. לצורך הדוגמה נניח כי עשרים אחוז מהאור הכלי קיבל, ובשמונים אחוז נשאר ריק. מנת האור שהכלי קיבל נקראת "אור פנימי". המקום בו נעשה החשבון נקרא "פה", והגבול לקבלת האור נקרא טבור. המקום בו נגמר הכלי נקרא "סיום".

מאה אחוז אור מגיע אל הכלי, שמונים אחוז מהאור נשארים מחוץ לכלי, ולוחצים עליו ברצונם להתקבל בתוכו. האור מחוץ לכלי נקרא אור מקיף, הוא מקיף את הכלי מחוצה לו, ודוחק בכלי בתקווה שיקבלוֹ. האור מקיף והאור פנימי לוחצים על הטבור ודוחקים בכלי לקבל יותר. הכלי מרגיש כי אין ביכולתו לעמוד בלחץ של האור מקיף והאור פנימי. לא נשארת לכלי ברירה אלא לסלק את כל האור מתוכו. הכלי מסלק את כל האור הפנימי מחוצה לו ונשאר ריק. האור מסתלק מהכלי בהדרגה, בארבע שלבים. הכלי דוחה את האור כולו וחוזר למצבו לפני קבלת האור ככלי ריק.

האור הפנימי המתפשט בכלי ממעלה למטה נקרא "טעמים". ה"טעמים" מאפשרים לכלי לטעום את הרגשת האור בתוכו. האורות היוצאים מהכלי נקראים נקודות. בהסתלקותו מהכלי משאיר האור "רשימו", זיכרון. הרושם שנותר מאורות הטעמים ניקרא "תגין" והרשימו מהנקודות נקרא "אותיות".

אם כן, האור הגיע אל הכלי ובהתאם לחשבון בראש חילק את הכלי לתוך וסוף. לסוף האור לא נכנס, לתוך נכנס והסתלק. האור השאיר בכלי שתי רשימות, תגין ואותיות.

לאחר הסתלקות האור נשאר הכלי ריק ושתי הרשימות, תגין ואותיות, בתוכו. הרשימות ממלאות תפקיד חשוב בהתפתחות הכלי. הכלי 'החכים'. עתה הוא יודע כי היה בו אור, הוא הרגיש אותו. הוא יודע כי לא היה ביכולתו להחזיק את האור. האור לחץ עליו, ומכיוון שלא יכול היה לעמוד בלחץ, דרש מהאור להסתלק ונשאר ריק.

נחזור שוב על תהליך ההתפתחות. לאחר ארבע בחינות דאור ישר יצא עולם אין סוף ולאחריו עולם הצמצום. השלב הבא בתהליך התפתחות הכלי הוא עבודת הכלי עם המסך. העבודה עם המסך נולדה מההחלטה של הכלי להשפיע. הפעולה הראשונה עם המסך היא קבלת האור בתוך הכלי - טעמים, הפעולה השנייה היא סילוקו של האור מהכלי - נקודות.

התועלת מכל הפעולות הללו באה לידי ביטוי ברשימות שנותרו בכלי. הכלי החכים, עתה הוא יודע מהו האור שממלא אותו ומכיר את אופני פעולת האור עליו. לאחר הסתלקות האור מהכלי הכלי הריקן לוקח בחשבון את מידע שנשאר בו ממצבו הקודם ומחליט על המשך התפתחותו.

הפרצוף הראשון קיבל מקצת מהאור עד לטבורו וסילק את האורות מתוכו. לאחר הסתלקות האורות מחליט הכלי לקבל פחות אור ביחס לקבלת האור בפעם הראשונה. הפרצוף השני מקטין את קומתו ביחס לפרצוף הראשון. המסך של הפרצוף השני יורד בדרגה אחת, ועומד כנגד ה"חזה" של הפרצוף הראשון. גם הפרצוף השני מחשב כמה אור לקבל, מקבל אור, ובדומה לפרצוף הראשון מסלק את האור מתוכו.

כך באותו האופן יוצאים חמישה פרצופים, כל אחד מהחזה של קודמו. כל אחד מהפרצופים מתפשט ומתרוקן מהאור. הפרצוף הראשון נקרא גלגלתא השני ע"ב השלישי ס"ג הרביעי מ"ה והחמישי ב"ן. כל חמשת הפרצופים יחד נקראים "עולם אדם קדמון".

מלכות דאין סוף הצטמצמה, ובסדרה של חמש פעולות מלאה את עצמה בקצת אור, והתרוקנה. גם לאחר חמשת פרצופי אדם קדמון, הסוף של מלכות דאין סוף נשאר ריק. בסוף שלה היא אינה יכולה לקבל שום דבר.

חמשת פרצופי אדם קדמון נגזרים ממבנה המלכות. המלכות נבראה על ידי האור בארבע שלבים. רק בשלב הרביעי והאחרון נקראת המלכות נברא. מחמשת שלבי התפתחות המלכות נובעים חמשת השלבים שעליה לעבור בעולם אדם קדמון כדי למלא את עצמה, כדי לבצע פעולה שלמה.

בדומה לעולם אדם קדמון, גם יתר העולמות אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, כוללים כל אחד חמשה שלבים של קבלת האור. כל שלב נקרא פרצוף, וכל עולם מכיל בתוכו חמישה פרצופים. חמישה הפרצופים שבכל עולם הם חמש מנות של אור אותם הנברא משתדל לקבל יותר ויותר על מנת להשפיע לבעל הבית.

אף על פי כן, למרות יציאת חמשת פרצופי אדם קדמון, חלק הסוף של המלכות דאין סוף נשאר ריק. מכיוון שכך, לאחר יציאת עולם אין סוף, פעולותיה של המלכות יוקדשו למילוי הסוף. בחלק הסוף של המלכות נמצאים כל הנשמות, כך הנבראים, כל העולמות, וכל הפעולות שהאדם נדרש לעשות במשך חייו בעולם הזה.

בתחילתו של הלימוד, החומר קשה לתפיסה, מלא בפרטים, משונה ומסובך, במשך הזמן התמונה תתבהר. ההכרות הראשונית עם חוכמת הקבלה דומה לביקור של יצור מכוכב אחר בכדור הארץ. התמונה המתגלה לעיניו של הלומד המתחיל היא ערב רב של פרטים המחוברים זה לזה בקשרים סבוכים ובלתי מובנים. בשעה שהעולם יובן כמערכת אחת, יובנו גם הקשרים בין כל החלקים והתמונה תתבהר.

התועלת מלימוד העולם הרוחני רבה. כך או אחרת, אנו נמצאים בעולם הרוחני ויהיה עלינו לעלות אליו. כל אחד מאיתנו חוזר לעולם הרוחני לאחר שסיים את חייו בעולם הזה.

בעל הסולם כותב כי בדומה לחוסר יכולתו של האדם לחיות בעולם הזה ללא ידיעת חוקי העולם הזה, כך נשמת האדם אינה יכולה להתקיים בעולם הרוחני ללא ידיעת החוקים הרוחניים. טוב נעשה אם לא נשכח זאת.

לאחר הסתלקותו של האדם מהעולם הזה ועלייתו לעולם הרוחני נשמת האדם חייבת לדעת את אופני החיים בעולם הרוחני. אלמלא כן, לא תוכל להתקיים בו. אם הנשמה לא יודעת את חוקי העולם הרוחני נגזר עליה לחזור לעולם הזה ולהמשיך בתיקונים.

כך, במשך הגלגולים, האדם מתחיל להכיר את העולם הרוחני ונכלל בו. בסופו של דבר האדם מבין איך לחיות בעולם הרוחני, איך לשרוד בו - ולא זו בלבד אלא להתפתח בו. כאשר האדם מגיע לנרנח"י שלם, לקבלת האור השלם, אין עוד צורך בגלגולים.

לא נותר לי אלא לקוות כי באמצעות לימוד חוכמת הקבלה נגיע לכך בקרוב.

<< לשיעור הקודם : לשיעור הבא >>