בזמן לימוד חכמת הקבלה על התלמיד להשתדל לקשור את החומר הנלמד עם תחושותיו ומצביו הפנימיים, בדרכו עד לגמר התיקון. עם הכוונה הזאת נמשיך הלאה בלימוד, תוך כדי חזרה על החומר שנלמד עד כה.

תחילתה של המציאות בכח עליון שרצונו להיטיב לנבראיו. בתהליך בן ארבע שלבים ברא הכח העליון נברא הנקרא רצון לקבל. הרצון לקבל מרגיש את האור כתענוג וכנותן התענוג.

את הקשר בין האור לכלי דימנו למערכת יחסים בין אורח לבעל הבית. תארו את עצמכם יושבים אל מול שולחן עמוס בכל טוב. התענוג מהכיבוד הוא האור הממלא אתכם. אלא שבנוסף להרגשת התענוג אתם חשים בקיומו של מי שממלא אתכם, בבעל הבית.

הרגשת התענוג ונוכחות בעל הבית אינה מאפשרת לכם לגשת לשולחן ולאכול. הנוכחות של בעל הבית מפריעה. הנוכחות שלו מצביעה עליכם כעל מקבלים ועליו כנותן. אתם מרגישים את בעל הבית כעליון ביחס אליכם. הרגשת בעל הבית כעליון מעוררת בכם הרגשת אי נוחות. האי נוחות בלתי נסבלת, ואתם מעדיפים לא לאכול דבר, ובלבד שלא תרגישו את עצמכם כמקבלים.

הרגשת בעל הבית חזקה בהרבה מהרגשת התענוג. אם כן, כדי לא להרגיש את עצמו כמקבל, מחליט הכלי שלא לקבל דבר. הכלי מסלק מתוכו את התענוג ואת הרגשת בעל הבית. מצבו של הכלי הריק לאחר סילוק האור מתוכו נקרא עולם הצמצום.

לאחר הצמצום נשאר הכלי ריק לגמרי. המצב הריק בו הנברא אינו מועיל לא לעצמו ולא לבורא, מחייב את הנברא בפעולה. הנברא אינו רוצה לקבל כי בעל הבית גדול ממנו. בעל הבית נותן, תכונת הנתינה של הבורא מעוררת את קנאתו של הנברא.

גדלותו של הבורא מעוררת בנברא מחשבה אולי גם הוא יכול לתת כמו הבורא. אבל איך הנברא יכול לתת לבורא? התשובה פשוטה. הבורא רוצה בהנאתו של הנברא, לבורא יש חיסרון, רצון. אם כך הנברא מחליט לקבל כדי לגרום הנאה לבורא.

ילד המסרב לקבל דבר מה מאימו, מסב לה צער. ילד חכם יקבל מאימו אבל לא משום שהוא רוצה בדבר, אלא כדי לרַצות את רצונה, בעשותו כן ידַמה לה.

אם כך, הנברא מתחיל לבנות את עצמו כנותן. הוא מציב מסך לפני הכלי, ודוחה את התענוג והרגשת נותן התענוג. הנברא לא רוצה לקבל תענוג למען עצמו. הוא עושה חשבון איזו מידה מהתענוג הוא יקבל, כך שהקבלה תגרום נחת רוח לנותן, ולא לעצמו.

הנברא מקבל, ובקבלתו נותן. הקבלה כדי לגרום לבורא נחת רוח הופכת את הנברא לנותן,שווה לנותן. הבורא נותן לנברא והנברא נותן לבורא. הבורא נותן לנברא תענוג והנברא נותן לבורא תענוג. על ידי הקבלה על מנת להנות לבורא הנברא עולה לרמתו של הבורא, משתווה לו. הנברא כבר אינו פחות מהבורא.

לאחר הצמצום והתקנת המסך, הנברא שנוצר בבחינה ד' מִדמה לבורא. הנברא לכאורה חוזר אל דרגת הבורא, להיות כבורא, אל המצב שמטרם היווצרותו. זוהי מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. הבורא ברא את הנברא למטה ממנו ונתן לו את האפשרות להשוות את צורתו לבורא. במילים אחרות, הבורא נתן לנברא הזדמנות לעלות מעל למקום לידתו, כביכול להימצא בתחומי הזמן שמטרם היווצרותו. הכוונה הזאת אליה הבורא התכוון מלכתחילה, נקראת מחשבת הבריאה.

בשעת הלימוד אודות פעולות הבריאה המרובות עלינו לזכור את הכוונה של מחשבת הבריאה. הבריאה על כל פרטיה כלולה במחשבת הבריאה. כל המציאות נמצאת בתוך מחשבת הבריאה, והמחשבה היא שפועלת. מחשבת הבריאה יוצרת ומסדרת את כל פרטי המציאות, ממנה יורדים אלינו כל הפקודות והכוחות. כל מקרי המציאות מתרחשים בצורה מסוימת, כי דווקא בצורה הזו בחרה מחשבת הבריאה להפעיל את המציאות.

דבר אינו מתרחש במציאות ללא מחשבת הבריאה, לא בחייו הפרטיים של האדם, לא במחשבה, לא במעשה, לא בדומם צומח או חי. מחשבת הבריאה מקיפה את כל העולמות ודוחפת את כל פרטי הבריאה למצבם הגבוה ביותר. מחשבת הבריאה מחייבת את כל חלקי המציאות לבוא לכדי השתוות הצורה עם הבורא. בסופה של ההתפתחות כל חלקי המציאות ישוו צורתם לבורא.

במאמרו "פתיחה לחוכמת הקבלה" כותב בעל הסולם כי הדומם הצומח והחי נכללים כולם באדם ועולים יחד איתו למצבם הגבוה. הרצון לקבל שהבורא ברא כולל בתוכו את כל העולמות על כל פרטיהם, כל כולם יגיעו להשתוות הצורה עם הבורא.

אפשר לתאר את התממשות מחשבת הבריאה כזרימה המתהווה מהתנגשות בין האורות לכלים. בגישה זו נקודת המוצא להסבר היא תחילת הבריאה. אפשרות אחרת היא להסביר את הבריאה מסופה, מהמטרה הסופית המחייבת לכל הפעולות והמקרים.

לאמיתו של דבר אין חשיבות מיוחדת לדרכי ההסבר, כך או אחרת התהליך סגור ומסוגר בתוך מחשבת הבריאה. יהיה ההסבר אשר יהיה, תמיד ניווכח למצוא את התהליך כמוצדק, בכל נקודה במהלכו, ובסופו. סופו של התהליך מחייב את שלבי התממשותו.

כדי לממש את מחשבת הבריאה יש לייצב תחילה כמה תנאים.

המלכות עשתה צמצום, סלקה את האור מתוכה, והחליטה לקבל על ידי המסך. את המלכות ניתן לתאר כקו אנכי הנמתח ממעלה למטה. בחלק העליון של הקו נמצא ה"ראש", החלק החושב. מתחת לראש, ה"תוך", החלק המקבל. לתוך יש כח לקבל תענוג על מנת להַנות לבורא. החלק שאינו יכול לחשוב על הבורא בזמן הקבלה נקרא סוף. הסוף אינו מקבל, התענוג גדול מידי בעבורו, הוא נשאר ריק .

האור העליון מתפשט ונמשך אל הכלי. האור נתקל במסך, המסך דוחה את האור לאחוריו ולא נותן לאור להיכנס לתוך הכלי. המקום בו עומד המסך נקרא "פה". המסך מחשב כמה תענוג ניתן לקבל וכמה לא, ומחליט לקבל חלק מהאור. האור שמגיע אל הכלי ניקרא "אור ישר", האור הנדחה חזרה נקרא "אור חוזר" והאור הנכנס אל תוך הכלי נקרא "אור פנימי".

לצורך הדוגמא נאמר כי האור הפנימי מהווה עשרים אחוז מסך כל האור הישר. האור שנותר מחוץ לכלי נקרא "אור מקיף", בדוגמא שלנו הוא מהווה שמונים אחוז מהאור ישר. הכלי אינו מקבל את שמונים האחוזים של האור המקיף מכיוון שכנגדו עומדים שמונים אחוז של כלים ריקניים ב"סוף" הכלי. הגבול שעד אליו מתפשט האור בתוך הפרצוף נקרא "טבור" והסיום של הכלי כולו נקרא "סיום" .

את חלקי הכלי אפשר לסמן גם על גבי הכלי המצומצם של מלכות דאין סוף. הראש מעל לכלי, והתוך וסוף מחלקים אותו לשניים. אלא שבדרך כלל נהוג לתאר את הכלי כקו ישר, באופן זה קל יותר להסביר את התפתחות הכלי על ידי האור.

במצבו של הכלי לאחר צמצום א' אין עדיין נבראים אדם או עולמות. כל שקיים הוא התא היסודי. מתא זה תתפתח המציאות כולה. כמו תהליכי ההתפתחות המוכרים לנו גם המציאות כולה מתפתחת מתא ראשוני המהווה יסוד לכל מקרי המציאות.

השרטוטים של המציאות הרוחנית נקראים מימין לשמאל, בדומה לשפה העברית. מקורה של השפה העברית בארמית הקדומה. הארמית הייתה השפה המדוברת במסופוטמיה, בזמנו של אברהם אבינו. אברהם זכה להתגלות של הכח העליון והחל לחקור את המציאות הרוחנית. הוא גילה כי הרוחנית היא השפעה. ההשפעה ברוחניות משויכת לימין. אם כך, הואיל וענינה של חוכמת הקבלה הוא התפתחות מהבורא כלפי הנבראים, השרטוטים של המציאות הרוחנית נקראים ממעלה למטה או מימין לשמאל.

נחזור לתיאור שלבי התפתחות הכלי. נברר ביתר עמקות את קבלת האור הראשונה על מנת להשפיע לבורא. ננסה להבין איך הכלי שומר על התנאי של העבודה עם המסך ומחשב נכון את קבלת האור.

כדי לבאר כראוי את עניין קבלת האור על ידי המסך נחזור תחילה אל שלבי ההתפתחות הקודמים. מטרם הצמצום, בבחינה ד' דאור ישר, האור מילא את הכלי כולו. רק לאחר מילואו של הכלי כולו באור נעשה הצמצום. ממצבו של הכלי בבחינה ד' נשארו רשימות. הרשימות של הכלי מבחינה ד' נקראות רשימות "ד' דהתלבשות" ו"ד' דעביות".

"רשימות" פירושן רושם. מה יש לכלי במצבו הנוכחי, ומה היה לו. הכלי בבחינה ד' הוא בעל הרצון הגדול ביותר, הנקרא בחינה ד'. לכלי בבחינה ד' יש את האור הגדול ביותר, אור בבחינה ד'. לאחר הצמצום נשאר בכלי רשימו, זיכרון של הרצון הגדול של בחינה ד' שהתמלא באור.

עתה, כאשר הכלי רוצה לחשב את קבלת האור על מנת להשפיע, הוא עושה זאת ביחס לרשימות מהאור של בחינה ד' והכלי של בחינה ד'. הכלי זוכר את הרצונות הגדולים של בחינה ד' ואת התענוג הגדול שמילא אותם.

האורח בוחן את המאכלים הערוכים על השולחן, בשר, דגים, סלט, פירות, ירקות, לחם, גבינה, וכ"ו. הוא מכיר את טעמו של כל אחד מהמאכלים ויודע כמה שוקל התענוג הגלום בהם. הוא ניסה אותם בעבר וזוכר את טעמם. זיכרון זה נקרא "רשימו", בלעדיו לא יתכן קיום.

בעולם שלנו, אדם ללא רשימות מהעבר, נראה כמי שדעתו נשתבשה. מחלת השכחה, המאפיינת במיוחד את ציבור הקשישים, גם היא תוצאה של מחיקת רשימות. מחיקת כל הרשימות ממוחו של אדם תגרום לאבדן מוחלט של היכולת להתמצא במציאות.

לפעמים האדם נזכר במקרה מעברו, שובל מזדמן של ריח מזכיר לו מקרה שהיה לפני עשרות שנים. מקרים כגון אלו הם בגדר רשימו. כלי מלא שהתרוקן נשאר בו רושם. מכל מקרה ומקרה נשאר באדם רושם.

בני האדם אינם מודעים עד כמה חשבונותיהם נאמדים לפי רשימות מהעבר. ריבוי הרשימות מקנה לאדם בסיס רחב לחשבון מדויק יותר. בהתאם לריבוי הרשימות האדם נחשב לחכם יותר. כתוב, "אין חכם כבעל ניסיון". ההתנסויות העבר מותירות באדם רושם. הרושם עוזר לאדם לקבל החלטות נכונות יותר. ללא חשבון מהעבר, נגזר על האדם לשער את מקרי העתיד. אם אין לאדם זיכרון לחשב בעזרתו את העתיד, מצבו רע.

ואכן, כזהו מצבו של האדם בעולם הזה. חמשת אלפים שבע מאות ושישים שנים עברו מאז לידת אדם הראשון. אם אפשר היה לקבץ יחד את כל רשימות העבר היה האדם מתוודע לעברו. אבל גם אם יֵדַע האדם את ההיסטוריה האנושית כולה וירכוש חוכמה מרובה, לא יעלה בידו לחשב כראוי את פעולתו הבאה. במסגרת העולם שלנו, רשימות העבר אינן מקנות לאדם בסיס נכון למצב הבא. האנושות טועה ללא הרף, היא אינה יודעת כיצד להיטיב את העתיד בעזרת רשימות העבר.

גם אם נעמיד בראש החברה את החכם שבאדם, הוא לא ידע לעשות חשבון נכון. עיננו הרואות, בני האדם טועים בכל רגע, יהיה אלו המדענים, הפסיכולוגים, או הפוליטיקאים, אף אחד לא יכול לסמן כיוון טוב להתפתחות, להצלחה. אף אחד לא יודע מה ילד יום.

הסיבה לכך פשוטה. בעולם אין סוף הכלי היה מלא באור, בכל האור שבא מהבורא. לאחר הצמצום וסילוק האור מתוכו נשארו בכלי רשימות ד' ד'. בהתאם לרשימות ד' ד', הכלי עושה חשבון ומחליט לקבל מקצת מהאור. החשבון על קבלת חלק מהאור מבוסס על ידיעת כל הרצון וכל האור. לכלי יש יסוד בטוח שלא לטעות ולהיכשל.

מצבו של האדם בעולם הזה שונה בתכלית השינוי. האדם בעולם הזה שרוי בחושך, הוא לעולם אינו יודע מהו החשבון הנכון. בכל נקודה על ציר הזמן, מלידת האדם הראשון ועד לימינו אנו, אם היה האדם יודע מה מצפה לו לאחר ששת אלפים שנה בסופה של ההתפתחות, היה מכלכל את צעדיו כראוי. כדי לחשב חשבון נכון האדם צריך להכיר את מצבו הסופי של הכלי ברשימות ד' ד'.

אליבא דחכמת הקבלה, אין לאדם ברירה אלא להשיג את מצבו הסופי. רק מהמצב הסופי ניתן יהיה לחשב כראוי את החשבונות היום יומיים של העולם הזה. בעולם הזה אי אפשר להצליח ללא חוכמת הקבלה. הנוסחא הנכונה נמצאת במקום בו הכלי כולו עושה חשבון, מִדמה לאור, והאור ממלא את כולו. חשבון נכון אפשר לעשות רק בהשגת המצב הסופי, כאשר הכלי משפיע ומקבל, לפי חשבון על בחינה ד'.

ללא ידיעת המצב הסופי כל הפעולות בעולם שלנו שגויות. המקובל עולה לעולם האצילות ומשיג את המצב הסופי. השגת המצב הסופי מאפשרת לו לחשב את צעדיו כראוי. חשיבותן של הרשימות רבה. כמוהן חשובה גם הכרת המצב הסופי, רק מתוכו יתכן חשבון נכון. לכן, מצד אחד כתוב "אין חכם כבעל ניסיון" ומצד שני "איזהו החכם- הרואה את הנולד". ניסיון העבר מקנה לאדם חוכמה, אבל חוכמה זו אינה מספיקה כדי לחשב כראוי את העתיד. חכם הוא מי שרואה את העתיד, ללא ידיעת המצב הסופי האדם ימשיך להיכשל.

לא זו בלבד שהאדם אינו מצליח לדעת את העתיד מראש ולפעול בהתאם, אלא שנבצר ממנו להבין איך יתכן כדבר הזה. המכות החוזרות נשנות והייסורים המצטברים הרגילו את האדם לחיות בטעות מתמדת. אבל בצורת הקיום הנכונה האדם ידע את העתיד ויוכל לבחור בטוב. האדם יכול לעלות לרמה של קיום בה החשבון לצורך ההווה נעשה מתוך ראיית העתיד. חכמת הקבלה מאפשרת לאדם לחיות במציאות כזאת.

נחזור לענייננו. הכלי עושה חשבון ובהתאם לרשימות ד' ד' מתמלא בעשרים אחוז מהאור. יותר מעשרים אחוז, אין ביכולתו לקבל. האור מקיף לוחץ על הכלי בבקשה לקבל את האור כולו. מבחינת המקיף, כלי המגביל את קבלתו לא יקבל את התענוג שהבורא רוצה לתת לו. כל עוד הכלי לא יקבל את כל האור הוא לא ישפיע לבורא נחת רוח.

אם הכלי יקבל יותר מעשרים אחוז הוא ייהפך למקבל, לרחוק מהבורא, הפוך ממנו. במצב שנוצר הכלי אינו יכול לתת לבורא דבר, אין לו ברירה אלא לחזור חזרה למצבו מטרם קבלת האור. הכלי מסלק את כל האור מתוכו וחוזר חזרה למצב בו אינו מקבל דבר.

עם חזרתו של הכלי ל"פה", מרגיש הכלי את הלחץ שהבורא מפעיל עליו לקבל את האור. בדומה לאם המפצירה בבנה לאכול, הבורא רוצה שהנברא יקבל. הנברא מחליט לקבל בשנית.

בפעם הראשונה החשבון על קבלת האור נעשה על פי רשימות ד' ד', אלא שעל רשימות ד' ד' הכלי לא יכול לקבל. אם כך, הכלי מחליט לקבל לפי רצון קטן יותר. אפשר שעם רצון קטן יותר מרצון בבחינה ד' יהיה בכוחו להתמודד.

הכלי יורד בקומה אחת ונעמד כנגד ה"חזה" של המצב הקודם. בקבלת האור בפעם השנייה הכלי לא משתמש בכל הרצון שלו אלא בחלק ממנו. החשבון נעשה על רשימו של האור מבחינה הקודמת, היינו רשימו של האור מבחינה ד', ועל רשימו של הכלי בבחינה ג'. הכלי עושה חשבון על חלק מהרצון, ומקבל. האור מתפשט עד הטבור.

זהו סדר יציאת ה"פרצוף השני". פרצוף פירושו מנה של אור המתקבלת בכלי על מנת להשפיע לבורא. האורח אכל מנה אחת, ובעשותו כן גרם תענוג לבעל הבית, אכל עוד מנה ושוב גרם לבעל הבית תענוג. כך, בקבלת מנות קטנות משפיע האורח תענוג לבית הבית כשם שבעל הבית משפיע לו. בפעולות חוזרות ונשנות ובהדרגה, הנברא יכול להחזיר לבורא את כל שהבורא נותן לו.

אם כן, הנברא ממשיך להחזיר את התענוג לבורא עד למימוש מלא של רצונו. בפרצוף הראשון רצונו של הנברא היה בבחינה ד', ובפרצוף השני בבחינה ג'. גם על הפרצוף השני לוחץ אור מקיף וגורם להסתלקות האור. הנברא עושה חשבון חדש על כלי בבחינה ב' ואור בבחינה ג' וגם ממנו מסתלק האור כתוצאה מלחץ של המקיף. באותו האופן יוצאים שני פרצופים נוספים על בחינות א' ושורש.

בסיכומו של דבר, לאחר צמצום א' וההחלטה לעבוד עם המסך יצאו חמישה פרצופים. הפרצוף הראשון, "גלגלתא", יצא על רשימות ד' ד'. הפרצוף השני, ע"ב, יצא על רשימות ד' ג' - רשימו על אור בבחינה ד' וכלי בבחינהג'. הפרצוף שלישי יצא על רשימות ג' ב' ונקרא ס"ג. הפרצוף הרביעי נקרא מ"ה ורשימותיו ב' א'. הפרצוף חמישי והאחרון יצא על רשימות א' שורש ושמו ב"ן. חמשת הפרצופים השתלשלו זה מזה וכולם יחד נקראים "עולם אדם קדמון".

עם יציאת חמשת פרצופי אדם קדמון מיצה הנברא את כל כוחותיו בלהידמות לבורא. בחמשת פרצופי א"ק הנברא השתמש בכל הרצון שלו עד לטבור. מטבור ולמטה, בשמונים האחוזים הנותרים לא השתמש. את הרצון שמתחת לטבור הנברא לא יכול למלא.

הרצון והתענוג כנגד חלקי הכלי שמתחת לטבור גדולים מאד. הנברא אינו יכול לקבל תענוגים כאלו רק מתוך רצנו להיטיב לבורא. גם בעולם שלנו לכל אדם יש גבול המגדיר את יכולתו להיות אדם הגוןוטוב. בכל אדם נמתח קו המפריד בין יכולתו וחוסר יכולתו לעמוד בפיתוי. אם יחצה את הקו, יאֹבד לו המסך. אצל פלוני מונח הרף בגובה של עשרות אלפי שקלים ואצל פלמוני בגובה של מאות מילוני שקלים. כך או אחרת בכל אדם קיים גבול ליכולתו לעמוד כנגד התענוג ולא לגנוב. אדם בוגר ובעל ניסיון יודע כי הוא עלול להיקלע למצב בו תענוג מסוים משתלט עליו עד כדי אובדן שיקול הדעת.

חמשת פרצופי אדם קדמון הם דוגמא לכלי העוצר את עצמו מלאבד את שיקול הדעת. החשבון בראש של פרצופי אדם קדמון נעשה תמיד לטובת הבורא. אם כל זאת, צריך למצוא דרך למלא את יתרת הכלי, מטבור ולמטה. במידה שהכלי יוכל לקבל על מנת להשפיע גם בסוף הפרצוף, יתוקן הכלי כולו. בקבלת האור על מנת להשפיע מתחת לטבור של הגלגלתא, הנברא כולו ידמה לבורא.

אם כך, השאלה המתבקשת היא, באיזה אופן ניתן למלא את חלק הסוף של הכלי בשמונים אחוז תענוג, בכוונה להשפיע לבורא?

כדי לענות על השאלה יהיה עלינו להתעכב קמעה על מבנה הפרצוף. הכלי מחולק לשני חלקים, מהפה ועד לטבור ומהטבור לסיומו, חשיבותם של השניים רבה. פרצוף גלגלתא כולו מתחלק לעשר ספירות, כתר חוכמה בינה הם ראש הפרצוף, חסד גבורה ותפארת הם תוך הפרצוף ונצח הוד יסוד ומלכות הם סוף הפרצוף.

במאמר מוסגר נאמר כי לכל שם מעשר השמות של הספירות יש משמעות ותוכן משלו. גם למיקומם היחסי של הספירות, זו ממעל או מתחת לזו, יש כמובן משמעות ופשר. בהמשך הלימוד נבאר את שמות הספירות ואת היחסים ביניהם. נרחיב גם על אופני חלוקת הספירות בצורה המגדירה את מבנה הנשמה והגוף.

עד כה למדנו על האופן בו חמשת פרצופי אדם קדמון מילאו את חסד גבורה ותפארת של הכלי. הראש חשב על אופני המילוי, התוך התמלא וסוף נשאר ריק. האור בגלגלתא התפשט עד לטבור. גם האורות בע"ב ס"ג מ"ה וב"ן התפשטו עד לטבור של גלגלתא. הרי אם גלגלתא, בעלת המסך הגדול מכל פרצופי א"ק, לא יכלה לקבל את האורות מתחת לטבורה, על אחת כמה וכמה יתר הפרצופים.

אם כן, איך ניתן למלא את הסוף של הכלי ובמה ?

את התשובה לשאלה נמצא בפעולה מיוחדת בפרצוף ס"ג. רשימותיו של פרצוף ס"ג הן ג' ב'. אם גלגלתא הוא פרצוף הכתר של עולם אדם קדמון וע"ב פרצוף החוכמה, הרי שס"ג הוא פרצוף הבינה. הבינה היא כלי הדומה לבורא, דומה לאור. רצונה של הבינה לתת הכל. הכלי הראשון שהבורא ברא נקרא חוכמה, החוכמה קיבלה אור מהבורא. לאחר החוכמה יצאה הבינה. הבינה לא רצתה לקבל וסלקה את האור מתוכה.

גם בפרצוף ס"ג, פרצוף הבינה של עולם א"ק, יש רצון לתת, ולפיכך אינו מקבל אור חוכמה. פרצוף ס"ג נהנה מנתינה בלבד. תענוג מנתינה נקרא "אור חסדים". בפרצופי גלגלתא וע"ב מתפשט אור חוכמה, בס"ג מתפשט אור חסדים. אור החסדים המתפשט בפרצוף ס"ג יכול לרדת מתחת לטבור ולמלא את כל הכלי של סוף הגלגלתא באור חסדים. ואכן, הכלי של סוף הגלגלתא שהיה ריק, מתמלא באור חסדים.

פרצוף ס"ג הוא פרצוף הבינה. הרצונות הגדולים של סוף הגלגלתא נקראים מלכות. בפרצוף ס"ג ומתחת לטבור של הגלגלתא מתפשט אור החסדים ומשום כך מתחברים פרצוף ס"ג והסוף של הגלגלתא יחד. אור החסדים מקרב את שני הפרצופים זה לזה ונוצר חיבור בין הבינה למלכות.

בינה רוצה לתת, מלכות רוצה לקבל, אם כך איך יתכן חיבור ביניהן? החיבור אפשרי משום שמתחת לטבור של הגלגלתא המלכות אינה רוצה לקבל. המלכות מתחת לטבור של גלגלתא אינה מקבלת דבר. מתחת לטבור של הגלגלתא, המלכות אמנם היא אינה נותנת, אין לה מה לתת, אבל היא מעוניינת בנתינה. מחוסר כח המסך היא נשארת ריקה מאור.

חלק הרצון של סוף הגלגלתא דומה לרצון של פרצוף ס"ג שירד מתחת לטבור. מכאן ניתן להבין איך יתכן החיבור בין הבינה למלכות.

התוצאות מהחיבור בין בינה למלכות, מרחיקות לכת. אם המלכות תתרשם מהבינה, תטעין אותה הבינה בכח להשפיע כמוה. אם יהיה למלכות כח להשפיע כמו הבינה, תוכל לתקן את עצמה. מלכות מתוקנת פירושה מימוש מטרת הבריאה, הידמות לבורא.

החיבור בין פרצופי הבינה והמלכות הוא תהליך חשוב מאין כמוהו. החיבור בין מלכות לבינה יאפשר את תיקונה של המלכות. אם יתחברו שני הפרצופים יחד תוכל המלכות לקבל מהבינה כוחות ולהיתקן, להידמות לבורא. חיבורם של פרצוף המלכות מתחת לטבור של הגלגלתא ופרצוף הבינה, מתאפשר אפוא מסיבת רצונם המשותף שלא לקבל דבר, אור חסדים ממלא את שניהם.

הרצון של פרצוף ס"ג הוא רצון מבחינה ב', הרצון מתחת לטבור של הגלגלתא הוא רצון מבחינה ד'. למרות זאת, הואיל ורצונם של הפרצופים הוא לתת בלבד, הם אינם מרגישים ברצון הגדול לקבל שמתחת לטבור. כאשר הרצון הוא לתת, לא מורגש ההבדל בין רצון גדול בבחינה ד' או רצון קטן יותר מבחינה ב'. הודות לכך מתאפשר חיבור שני הפרצופים יחד.

כדי להבין את ההשלכות מהחיבור בין הבינה למלכות נחזור שוב לתחילת התהליך, לארבע שלבי יצירת הכלי. הבינה בארבע בחינות דאור ישר, אינה רוצה לקבל דבר, אבל אם לא תקבל לא יהיה ביכולתה לתת לבורא. הבינה מחליטה אפוא לקבל כדי לתת לבורא. כזכור, השלב השלישי בהתפתחות, בו הכלי מקבל כדי לתת לבורא נקרא זעיר אנפין.

החלק בבינה שבו מתרקמת המחשבה איך לקבל כדי להשפיע לבורא, נקרא ראש לזעיר אנפין. את פעולתו של חלק זה, ניתן לדמות לאמא המעלה בדעתה מה לתת לילדה. אם הילד רוצה ממתק היא קונה ממתק ומגישה אותו לילד. האם עצמה אינה רוצה בממתק, היא קונה אותו כדי למסור אותו לבנה.

הבינה מורכבת, אם כן, משני חלקים. השניים שונים זה מזה בתכלית השינוי. החלק העליון בבינה אינו מקבל דבר, החלק התחתון בבינה מקבל כדי לתת לזעיר אנפין. כמו הבינה, גם החלק של פרצוף ס"ג שירד מתחת לטבור מתחלק לשניים. חלקו העליון לא רוצה לקבל דבר וחלקו התחתון רוצה לקבל. כזהו המבנה הקבוע של הבינה, בכל מקום ומקום.

בחלק הבינה שאינו רוצה לקבל דבר מאיר אור החסדים. החלק הבינה שרוצה לקבל כדי לתת, מבחין בקיומו של תחתון ממנו. הוא מרגיש את הרצון הגדול מבחינה ד' של סוף הגלגלתא. מכיוון שכך מתעורר בחלק התחתון של הבינה רצון לקבל אור ממעל לטבור כדי לתת אותו לסוף הגלגלתא.

אבל הסוף של הגלגלתא לא רוצה לקבל. אם החלק התחתון של פרצוף הבינה יספק לו תענוג, הסוף של גלגלתא ידחה אותו. הסוף של הגלגלתא לא רוצה לקבל כלום. אם רצונו היה לקבל היה מקבל עוד לפני כן, מהראש של גלגלתא, בעת יציאת פרצוף גלגלתא. הסוף של גלגלתא דחה את קבלת האור בפרצוף גלגלתא הואיל ופעולת הקבלה שלו הפוכה לפעולת הנתינה של הבורא.

סיכומו של דבר, החלק התחתון של פרצוף הבינה רוצה לספק לסוף הגלגלתא תענוג, אבל הסוף הגלגלתא לא רוצה בו. סוף הגלגלתא רוצה מסך. במידה שיהיה לו מסך יחשב את קבלת התענוג ויקבל אותו רק כדי להנות לבורא.

סוף הגלגלתא דוחה את קבלת התענוג מפרצוף הבינה, כשם שדחה את קבלת התענוג בפרצוף הגלגלתא. המלכות של סוף הגלגלתא מצמצמת את הבינה בגבול שבין החלק התחתון שלה לחלקה העליון. המלכות לא תקבל מהחלק התחתון של הבינה. המלכות יכולה להתחבר עם הבינה רק בחלק העליון שלה ולא בחלקה התחתון.

הסוף של הגלגלתא והחלק העליון של הבינה רוצים שניהם להשפיע. המלכות מתחברת עם החלק העליון של הבינה והחלק התחתון של הבינה נשאר מצומצם. חיבור שני הפרצופים יחד מביא בסופו של דבר לגמר התיקון.

כאמור, החיבור בין שני הפרצופים, בינה ומלכות חשוב מאין כמוהו. כתוצאה מהחיבור, תכונת הבורא, תכונת ההשפעה בתוך הנברא מתחברת עם הרצון לקבל של הנברא. הנברא מבין מהי פעולת ההשפעה. בתוך הנברא מחוברים עתה שני תכונות הפוכות, הרצון של הנברא לקבל והרצון של הבורא להשפיע. אם הנברא ישתמש בהם כהלכה, יוכל לתקן את עצמו בהמשך התהליך. אם מלכות תשתמש כראוי בבינה היא תתפתח, אם לא היא תישאר המלכות המצומצמת.

את המשך הלימוד נקדיש לאופן בו הנברא, היינו המלכות, מקבלת את תכונת ההשפעה מהבינה. מהחיבור בין בינה למלכות ניתן להשליך גם על מצבו הנוכחי של האדם, הרי כל מקרה בעולם שלנו קרה בעולם העליון מטרם רדתו לעולם הזה.

האדם נמצא בעולם הזה ברצון לקבל שלו. כל רצונו הוא לקבל עוד ועוד. לאדם בעולם הזה חסרה תכונת הבינה, תכונת ההשפעה, ואותה הוא נדרש להשיג. על הנברא ללמוד איך לתקן את עצמו על ידי תכונת הבינה, לעלות לגובה של הבורא, לשלמות ונצחיות.חכמת הקבלה נותנת לאדם כלים לרכוש את תכונת הבינה ולתקן את עצמו בעזרתה. כולי תקווה כי יחד, נעשה זאת בפועל.

מומלץ לחזור על החומר הנלמד כמה פעמים. החומר אמנם קשה להבנה, אבל מטרת הלימוד אינה להבין כל פרט בתמונה - די בהתרשמות כללית על מבנה המציאות. על הנברא להתחבר לתכונת הבורא, לתקן את עצמו בעזרתה ולעלות לגובה של הבורא. זוהי בכללות התוכנית של המציאות, ואותה עלינו לממש.

אני מקווה שהתקדמנו במקצת. בשיעור הבא נחזור שוב על החומר ונמשיך הלאה. אני מקווה כי תוך כמה שיעורים נוכל לאחוז בתמונה כללית של המציאות בה אנו נמצאים, גם בעולם הזה וגם בעולם הרוחני.

<< לשיעור הקודם : לשיעור הבא >>