החברה העתידית: חלק ד

חלק זה מבוסס על ציטוטים מתוך מאמר "השלום" של בעל הסולם

"אולם המבקר את דברי, יש לו עדיין פתחון פה לשאול: כי עדיין לא הוכחתי רק שצריך לעבוד לבני אדם. אולם מאין ההוכחה המעשית שצריך לעבוד במצוה זו לשם ה' יתברך?

על זה אמנם הטריחה בעדינו ההסטוריה בעצמה, והכינה לנו עובדה מליאה לעינינו, שדיה ומספקת לנו להערכה שלימה ולמסקנות בלתי מפוקפקות: כי הכל רואים איך חברה גדולה כמדינת רוסיה בת מאות מליונים, שלרשותה עומד ומשמש שטח אדמה העולה על מדת אירופה כולה, עם רכוש של חמרים גלמיים שכמעט אין דוגמתו בעולם כולו, אשר המה כבר הסכימו לחיות חיי חברה שתופית וביטלו למעשה כל קנין פרטי, וכל אחד אין לו דאגה אחרת זולת לטובת החברה, שלכאורה מה כבר רכשו להם כל המדה הטובה של השפעה לזולתו במשמעותה המלאה, ככל מה שיעלה השכל האנושי, ועם כל זה, צא ולמד מה עלתה להם, ובמקום שהיה להם להתרומם ולהתקדם על המדינות הבורגניות, ירדו מטה מטה הולך ויורד, עד שלא לבד שאינם מוכשרים להיטיב את חיי העובדים ביותר מעט מן פועלי הארצות הבורגניות, הנה אין לאל ידם אפילו להבטיח להם את לחם חוקם ולכסות את מערומיהם."

השאלה שמעלה בעל הסולם אודות החיוב לעבוד למען חיבור עם הבורא, ולא למען תועלת הבריות, באה לידי ביטוי בקומוניזם הרוסי ובקיבוצים בישראל. הוא אינו בוחר לתרץ את הקושיה "מלמעלה", דהיינו באמצעות מטרת הבריאה. הוא אינו אומר כי תכלית הנברא היא השוואת הצורה לבורא, וכי הבורא מחייב את הנברא לקחת בחשבון את תכונותיו ולהגיע לקומתו, ולא להתעסק בבניית "חברה יפה". בעל הסולם בוחר להכיח את הדברים "מלמטה" - מן ההיסטוריה האנושית.

"ובאמת עובדה זו מפליאנו בהרבה. כי לפי עושרה של המדינה הזאת ומרבית החברים, לא היתה צריכה לכאורה על פי שכל אנושי להגיע לידי כך. אולם חטא אחד חטאה האומה הזאת וה' יתברך לא יסלח להם, והוא, כי כל העבודה הזאת היקרה והנשאה, שהיא ההשפעה לזולת ושהחלו לעבוד בה, צריכה שתהיה לשם ה' יתברך ולא לשם האנושות. ומתוך שעושים עבודתם שלא לשמו יתברך, לפיכך אין להם זכות קיום מצד הטבע עצמו."

לפי השכל הרציונלי, לא ניתן להבין מדוע, חברה המיוסדת על חוקים נכונים ביחס בין חבריה, חברה שמטרתה להיטיב לחבריה, קורסת, אבל אלו הן העובדות. אם ברמת העולם הזה לא ניתן להבין את הסיבות לכך, הרי שלמקובלים הנמצאים בהשגתם בעולם הרוחני, החוקים ברורים.

בשפת הקבלה, מתוארת עבודת כוח ההשפעה לטובת כוח הקבלה כ"קליפה", ועבודת כוח הקבלה לטובת כוח ההשפעה נקראת "קדושה". הקומוניסטים לקחו את רעיון ההשפעה, "ואהבת לרעך כמוך", והשתמשו בו לטובת הקבלה, ובכך גזרו הרס על עצמם. כל הכוחות עליונים מנוגדים לשימוש כוח ההשפעה לטובת כוח הקבלה, ולכן לא יאפשרו לרעיון שכזה להתפתח. במקום שגשוג, גזרה על עצמה האומה הרוסית חורבן, וככול שניסתה לממש את הרעיון יותר, כך התגבר חורבנה.

אם מטרתם לא היתה מסתכמת באושרה של החברה, וביצירת חיים חומריים טובים בעולמנו, אלא ביחוד עם הכוח העליון – היו מצליחים בכול. נפילתה וחורבנה של החברה הרוסית, נפילה שלא היתה כמותה בחברה האנושית, הינה עדות לחומרת טעותם. עדיין לא ברור כיצד תוכל האומה הרוסית להיחלץ ממצבה.

כוחות הטבע אינם פועלים כדי לקיים את החברה על פני האדמות, כחברה טובה יפה שקטה ורגועה. כוחות הטבע פועלים, כדי לרומם את האדם עד גובה האלוקים. דאגה לשגשוג החברה ללא קשר עם מטרת הבריאה, אינה יכולה להביא לתוצאות טובות. כל תנועה שחרטה על דיגלה את רווחת החברה, מבלי לקשור אותה למטרת הבריאה, גזרה על עצמה חורבן גדול יותר משל קודמתה.

תגמול לפעולת הנתינה

"כי נסה ודמה בדעתך, אם כל אחד מהחברה הזאת היה חרד לקיים מצות ה' יתברך בשיעור הכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ובשיעור הזה היה עומד ודואג למלאות צרכי חבירו ומשאלותיו בכל השיעור המוטבע באדם למלאות משאלותיו עצמו, ככתוב "ואהבת לרעך כמוך", והיה ה' יתברך בעצמו עומד כמטרה לכל עובד בעת עבודתו לאושר החברה, דהיינו שהעובד היה מצפה, אשר על ידי עבודתו זו להחברה יזכה להדבק בו יתברך, אל המקור של כל האמת והטוב וכל נועם ורוך, הנה אין כל ספק אשר במשך שנים מועטות היו עולים בעושרם על כל ארצות תבל יחד, כי אז היה לאל ידיהם לנצל את אוצרות החומרים הגולמיים אשר באדמתם העשירה, והיו באמת למופת לכל הארצות, וברוכי ה' יקראו."

ההבדל בין עבודתם לעבודה האמיתית הוא רק במטרה - במקום לבנות חיים מאושרים בעולם הזה, להגיע להדמות לכוח העליון - ולכן לא יזכו ב"כוח האל", שרק הוא הפועל המשגיח על כל הטבע. אם היו הולכים לעבר המטרה הנכונה, היה הדבר מתבטא מייד גם באופן השימוש באוצרות הטבע שניתנו להם. הם היו מתחלקים עם בני העולם כולו בעושרם הטבעי, וזוכים בזה לכוח העליון, שהיה מביא לפריחה גם במישור הגשמי.

לפי חוק ההשפעה, כדור הארץ כולו ללא גבולות שייך לכולם, ועל כולם להתחלק בשווה בכל מה שנמצא בטבע. היוצא מכך, כי השימוש שעושות הארצות העשירות בתנאי הטבע ובחומרי הגלם שלהן לעצמן בלבד, יביא להן בעתיד מכה גדולה מאוד שתתבטא בהרס חברתי.

מכשלה אחת מונעת את קיום חוק ההשפעה השלימה, "ואהבת לרעך כמוך", והיא חוסר תגמול. מבחינתו של האדם אין זה חשוב, האם הוא נותן או מקבל, אלא האם הוא יוצא נשכר. לא חשוב לאדם למי הוא נותן או ממי הוא מקבל, מהבורא או מהנבראים, כול עוד הוא מפיק מכך תועלת. אם כך, השאלה המתבקשת היא, כיצד נוכל להתקרב לקיום חוק ההשפעה הכללי?

הנשמה מורכבת מתרי"ג רצונות אגואיסטיים מטבעם, אותם האדם מחויב להביא לשימוש ב"על מנת להשפיע". תיקון הרצונות נקרא "עשיית מצוות", והוא נעשה על ידי הכוח העליון הנקרא "המאור המחזיר למוטב". הכוח המתקן את כל רצונות האדם נקרא בשם כולל "תורה", שעליה נאמר "המאור שבה מחזירו למוטב".כתוצאה מתיקון רצונותיו, האדם מגיע למעמד של "ואהבת את ה' אלוקיך", ומשווה צורתו לבורא, לחוק הכללי.

כאשר האדם רוצה לקיים משהו מחוקי המציאות הרוחנית, הוא נתקל בבעיה. רצונותיו דורשים פיצוי. האדם חייב חומר דלק כדי לתת. כשאדם נותן דבר מה לאדם אחר, כוונתו היא להשפיע על מנת לקבל, בתקווה לרווח. האדם מרבה לעשות פעולות למען הזולת בכוונה על מנת לקבל, נתינה מסוג זה אינה מעוררת בעיה הואיל והאדם רואה תוצאה ורווח בפועלה. הנתינה אינה נחשבת בעיניו כנתינה, שכן בסופו של דבר זוהי קבלה סמויה או ניצול הזולת. אין בזה יותר מאשר חליפין, שכן לאדם ברור מהו הרווח שיקבל עקב הויתור לזולת.

מכיוון שחומר האדם הוא הרצון ליהנות בלבד, נתינה ללא פיצוי היא בלתי אפשרית. החומר ממנו עשוי האדם לא מאפשר לו לעשות פעולה כזאת.

האדם יכול להגיע לקיום החוק הכללי הנקרא "בורא", "אלקים" או כוח ההשפעה, רק בתנאי שכתוצאה מפעולת ההשפעה יקבל שכר מהבורא, תמורה שכזאת תיתן לאדם כוח לקיום חוק ההשפעה.

הקומוניסטים ברוסיה והחברה הקיבוצית בישראל רצו לייסד חברות העוסקות בהשפעה, אך השאירו את העובדים ללא תמורה. בצורה כזאת אין לפועל חומר דלק לתת יגיעה, העובד הרי חייב לקבל פיצוי. אם האדם לא מקבל שכר תמורת עבודתו, יש לשכור מפקחים שיפקחו עליו, יכריחו אותו, יחבטו בו או יכלאו אותו, בכדי שישפיע. אם אין חומר דלק - הרצון לא עובד.

חומר דלק יכול להיות מאובדן דהיינו מפחד מייסורים, או משכר המאיר לו מהעתיד. ברוסיה, השתמשו בעיקר בפחד מיסורים ובעונשים קשים. בקיבוצים השתמשו בשכר החברתי. הם רוממו את אידאל ההשפעה ללא תמורה לגובה, כך שהאדם הרגיש גאווה להיות שייך לחברה כזאת, בדומה לחיילים בפלוגה, המוכנים לסכן את חייהם בעבור מטרת הקבוצה שלהם. גדילת הרצון לקבל גרמה לכך שהרעיון הקיבוצי לא הצליח לספק פיצוי הולם לאגו המתפתח של האדם, והחברה הקיבוצית הידרדרה לכדי חברה בורגנית.

במהלך ההיסטוריה האנושית הארוכה, נעשו ניסיונות רבים לייסד חברה אלטרואיסטית, אך כולם עלו בתוהו. זאת מכיוון שכל חומר העולם הזה הוא אגואיסטי, ומחכה למילוי האור העליון. מילוי זה יכול להתפשט בתוך הרצון, רק לפי מידת ההשתוות בין הרצון לאור העליון, דהיינו במידה בה הרצון הוא המשפיע.

הפתרון הוא פשוט. השפעה יכולה להתקיים בתנאי שהיא מקושרת למקור הכוחות, לבורא. אם האדם מחקה את פעולות הבורא כלפיו, בכוונה לקבל ממנו חומר דלק, הוא יקבל שכר - היכולת או ההזדמנות לבצע פעולת ההשפעה. כלומר, ישנו מצב בו האדם יכול להשפיע בצורה בלתי מוגבלת, בדומה למכונה המסוגלת לעבוד ללא חומר דלק, עקב היותה מחוברת למקור כוחות שאינו מוגבל. האדם יוכל להשפיע ללא הרף, ובהתאם לכמה שישפיע יקבל רצון ומילוי.

המציאות היומיומית בעולם הזה מוכיחה את חוסר התועלת בקבלה, ובכל זאת המעבר מקבלה לפעולות ההשפעה במטרה לקבל שכר מהבורא, מציב בפני האדם בעיה פסיכולוגית. בעל הסולם מתאר את טעותן של החברות שהעלו על נס את ההשפעה לזולת, כטעות פשוטה, הן לא לקחו בחשבון את ההכרח בחומר דלק.

הסיבה לריקנות

הכוח האחד הפועל בעולם הוא כוח ההשפעה, וממנו בלבד ניזונית הבריאה כולה. כוח זה מביא לרצון לקבל האגואיסטי רק ניצוץ קטן של אנרגיה, למשך זמן קצר מאוד - החיים בעולם הזה, כדי לאפשר לאדם לעבור לרצון להשפיע, להתחבר לכוח ההשפעה ולהתקיים מהמקור הזה בצורה נצחית.

מטבע בריאתו של הרצון לקבל, הוא אינו יכול להתמלאות אף פעם. המילוי מבטל את הרצון, כמו שאוכל מבטל את הרעבון, ואז איננו מרגישים תענוג. מכיוון שהחומר שלנו הוא הרצון ליהנות והוא דורש הנאה, אנו חייבים שוב לרוץ אחר מילויים נוספים.

הנאה מורגשת ברצון אגואיסטי רק בפגישה בין הרצון והמילוי. כאשר המילוי נכנס לתוך הרצון, הוא מבטל את הרצון וכך מתבטלת הרגשת התענוג. האדם מתחיל לאכול, וככל שהוא ממשיך באכילה, נהנה פחות. דוגמא נוספת היא רכישת חפץ. לאחר שהאדם משקיע מאמץ רב לרכישת חפץ מסוים, וסוף סוף מקבל אותו לידו, ההנאה מייד פוחתת ונעלמת. על זה נאמר "היש לו מנה רוצה מאתיים".

האדם לעולם אינו נהנה בקבלת התענוג, אלא רק מכפיל את החיסרון אליו, ונמצא אם כך יותר נזקק. זו הסיבה לכך שלמרות העושר והאפשרויות הרבות ליהנות, האנושות מרגישה עצמה ריקנית יותר ויותר מדור לדור.

איזון עם הבורא

כדי לייסד חברה בריאה, יש להקדים ולהעלות את חשיבות האיזון עם הכוח העליון כמטרה. כל החוקים שהאדם מקיים בעולם הזה, פועלים גם הם לפי עיקרון האיזון. אם האדם רוצה להרגיש טוב, הוא משתדל למצוא איזון עם כוח המשיכה. המצב הטוב ביותר הוא מצב המנוחה - מטען בשדה החשמלי, ברזל בשדה מגנטי, גוף האדם - כולם שואפים למצב המנוחה. מנוחה מושגת ביחס לאיזון הכוחות, בהתאם למידת התאמתו של חלק הפנימי לכוח החיצון. בדיוק לפי אותו העיקרון האדם משווה צורתו לבורא.

בדומה למדענים המסבירים לאדם על חוקי העולם הזה, המקובלים מסבירים על חוקים נוספים הקיימים במציאות. ישנם חוקים שהאדם מרגיש מטרם שיכול לקיימם, וחוקים המורגשים רק אחרי שהאדם יכול לקיימם. זהו ההבדל בין רוחניות וגשמיות.

למעשה, גם חוקי העולם הזה ביסודם הם חוקי השפעה, אך מפני שאיננו מתקיימים בתכונת ההשפעה, אנו צריכים לשלם ביגיעה, באנרגיה, במאמץ, בכוח כדי לעשות פעולה כלשהיא. כל פעולותינו יוצאות נגד הטבע האמיתי של המציאות, הנמצא בתוך הטבע האגואיסטי שנראה לנו.

לאמתו של דבר, אנו מצויים בטבע האלטרואיסטי, אלא שמתוך החושים שלנו, אנו שופטים את חוקי המציאות כאגואיסטיים. כך אנו מרגישים אותם דרך החושים שלנו, ברצונות שלנו. במידה שאדם מתקן את רצונותיו להשפעה, הוא מתחיל להרגיש שכל המציאות היא רק כוח המשפיע, ואז אינו זקוק לכוח, למרץ, לאנרגיה, או ליגיעה כדי לזרום במציאות הרוחנית, במציאות ההשפעה.

פעולת ההשפעה אינה דורשת אנרגיה או מאמץ, כיוון שהאדם נמצא בתוך הכוח הזה, ויש לו מקור כוחות אינסופי – הבורא, המספיק לכל הפעולות שירצה. ולכן, הרגשת החיות היא בלתי מוגבלת, שלמה נצחית.

החברה הדתית

ההבדל בין חברה שרוצה להשפיע ושכרה הוא קשר וחיבור עם הבורא, לבין כל חברה דתית, הוא במודעות לשינוי עצמי. חברה המחפשת קשר עם הבורא, יודעת שהבורא אינו משתנה, ברור לה שהיא זאת שצריכה להשתנות ולעבור מקבלה להשפעה. עליה מוטלת העבודה להשוות את צורתה לבורא, ורק כך היא תוכל להיכנס למצב הנקרא "הדור האחרון".

המעשים הטובים המבוצעים בחברה הדתית נעשים לשם קבלת שכר ויחס טוב מן הבורא, ולא לשם תיקון טבע האדם מאגואיזם לאלטרואיזם. אף חברה מלבד חברה המתעסקת בשיטת הקבלה הנכונה, לא עוברת תהליך של הכרת הרע. החברים בחברות הדתיות השונות אינם מכירים בעצמם כגרועים, רעים, וכשקועים ברצון לקבל. הם אינם מגיעים להכרה שמלבד הרצון לקבל אין להם דבר, שאין גרוע יותר ממצבם - המצב המרוחק ביותר מהבורא.

ההרגשה הכללית היא של שיגרה המתנהלת כתיקנה. חסרה שם הרגשת אי השתוות הצורה עם הכוח העליון, וכתוצאה מכך האדם אינו יכול לפתח צורך לתקן את עצמו.

תמיכה מהבורא

החברה הינה מערכת נשמות. אם חבריה מתייחסים זה לזה בצורה הדדית על פי חוק ההשפעה, אזי החברה נמצאת בהשתוות צורה לאור העליון, ובמידה זו הוא ממלא את נשמות החברים. האדם יוכל לקבל תמיכה מן הבורא רק אם הוא מוכן לעסוק בהשפעה לזולת, על מנת להתחבר לבורא. הנשמות מצויות בשדה הכוח העליון, ובמידה בה הן מתייחסות זו לזו לפי חוק ההשפעה, הן משתוות לשדה זה ונכללות בו.

העולם מלא בסבל ויסורים, והאדם משקיע זמן ומרץ בחיפוש פתרונות לבעיות, מתוך מחשבה כי הדבר בידו. על האדם לראות בכל ההפרעות האלו "עזר כנגדו". כולן באות "מלמעלה", כדי שעל פניהן יתעלה האדם ברצונו להתחבר עם הבורא. אל לו לשקוע בהרגשה הלא נעימה, בהבלי העולם ובצורות הסובבות אותו.

עליו להבין שמטרתם לאפשר לו להשאיר את שכלו, את דאגותיו ואת ההפרעות בדרגה הגשמית, ולהתעלות מעליהם עם רצונו להידבק בבורא בלבד. רק על ידי כוח החברה המתקדמת לרוחניות, ומתוכה דווקא, יוכל האדם לבצע זאת.

שליחי הבורא

"אולם בעת, אשר כל שיעור העבודה בהשפעה לזולת מתבסס על שם החברה לבדה, הרי זה יסוד רעוע. כי מי ומה יחייב את היחיד להרבות תנועותיו להתייגע לשם החברה? כי מפרינציפ יבש בלי חיות, אי אפשר לקוות הימנו לעולם שימציא כח תנועה (מוטיב פאוור) אפילו לאנשים מפותחים, ואין צריך לומר לאנשים בלתי מפותחים."

הסיסמא "השפעה לחברה היא חיינו" אינה ברת קיום. גם האנשים המפותחים ביותר, המבינים שהאגו הוא הכוח ההרסני היחידי בעולם, אינם מסוגלים להתמודד איתו. בתוך המציאות האגואיסטית עצמה אין יכולת לפתור את הבעיה ולהגיע לתכונת ההשפעה, והשאלה הנשאלת היא, מהיכן ימצא הפתרון.

ובכן, התשובה היא פשוטה - לציית לעצת המקובלים. עד כה, שמעה האנושות על פתרונות סוציאליסטים, קומוניסטים, אוטופיסטיים אידיאלסטיים ועוד, אשר סיפקו "מצילי האנושות" השונים.

לאמתו של דבר, הפתרון נמצא בידי המקובלים מזה אלפי שנים, אך אסור היה להם לגלותו, מטרם שנחרטה בחברה האנושית ההבנה כי ההתפתחות האגואיסטית הביאה אותה לכדי משבר כולל. רק במצב זה נעשה אותו האגו, כמלאך המוות לעצמו. עלינו להכיר בחברה האנושית כמערכת אחידה שכל פרט בה הוא רק חלק מהכלל, שביחסו הנכון לאחרים קובע את עתידו הטוב.

"ואם כן הועמדה השאלה: מאין ייקח הפועל או האיכר "מוטיב פאוור" המספיק להניעהו אל העבודה (מוטיב פאוור: כוח - מטרה, שהוא כוח הפועל ומניע לכל גוף ומודד לו כוח ליגיעה כתפקיד הדלק במכונה)? כי שיעור לחם חוקו לא ימעיט ולא ירבה בסבות פזור כוחותיו, ושום מטרה וגמול אינה עומדת לפניו. ונודע זה לחכמי הטבע, אשר אפילו תנועה הקטנה ביותר לא יניע האדם בלי כוח תנועה, כלומר מבלי להטיב מה את עצמו. למשל, שאדם מטלטל את ידו מהכסא אל השולחן, הוא משום שנדמה לו שבהניח ידו על השולחן ייהנה יותר. ואם לא היה נדמה לו כזה, היה עוזב את ידו על הכסא בכל שבעים שנותיו מבלי להניעה ממקומה. ואין צריך לומר לטרחה גדולה.

ואם תאמר, שיש עצה על זה להעמיד משגיחים עליהם, באופן שכל המתעצל בעבודתו ייענש וייטלו ממנו את לחם חוקו, אכן אשאל: אמור לי, מאין ייקחו המשגיחים בעצמם את ה"מוטיב פאוור" לעבודתם? כי העמידה במקום מיוחד, והשגחה על אנשים להניע ולייגע אותם, היא גם כן טרחה גדולה, אולי עוד יותר מהעבודה עצמה! ועל כן נדמה הדבר כמו הרוצה להניע מכונה בלי תת לה חומרי דלק."

ברוסיה הקומוניסטית היה ניסיון "להניע מכונה בלי תת לה חומרי דלק". שטחים אדירים באוקראינה הורעבו בצורה מלאכותית ועשרות מיליוני אנשים מתו. השלטונות חשבו שבאמצעות הרעב הם יצליחו לנתק את האנשים מן החומר והרכוש, כך שיעבדו עבור הלחם בלבד, וכל מרצם יופנה להשפעה לחברה.

הניסיון נכשל כמובן. המהפכנים הקומוניסטים הוסיפו לנסות והציבו שומרים על הפועלים, על מנת להרתיע את האדם מלעשות איזושהי פעולה להנאתו, ובכך לתקן את הטבע. גם הניסיון הזה נכשל. במקום לספק חומר דלק לפועל שעבד מתוך פחד, נדרש עתה חומר דלק לשומר.

כך או אחרת אין חומר דלק לעובד בהשפעה. חוק שימור האנרגיה פועל גם בתחום המחשבות, הכוונות והרצונות, ולא ניתן לברוח ממנו. האדם אינו יכול להפעיל שום רצון ללא סיפוק או מילוי.

על האדם לקבל חומר דלק מממקור כלשהו, כדי שיוכל להניע את עצמו לפעולה. כדי שהנברא יבצע תנועה אלטרואיסטית, חייב להיות קשר בין בינו לבין הבורא. יש לעורר בחברה חשיבות וגדלות הבורא כדי לגרום לקשר כזה לקרות. במקרה כזה, חומר הדלק להשפעה של חברי החברה יגיע מן המקור האמיתי, וכמו אוכלי המן במדבר יקבל כל אחד את הפיצוי המתאים לשורש נשמתו.

הקומוניסטים סברו כי אם יספקו לאדם רק את הנחוץ לקיומו, הוא יוכל לקבל חומר דלק להשפעה, מן החברה עצמה. וזו היתה טעותם. לא החברה ולא האידאלים שלה יכולים לספק לאדם חומר דלק להשפעה, מפני שהרצון לקבל נברא על ידי האור העליון, ורק נוכחות האור העליון בתוכו משמשת כחומר דלק לרצון.

האור העליון יכול להופיע בתוך הרצון רק לפי מידת השתוות הצורה של הרצון אליו. לכן, מטרם שהאדם מתקן את רצונו מקבלה להשפעה - האור לא יכול להופיע בתוך הרצון. מצד אחד הרצון לקבל אינו יכול להשתנות ללא נוכחות האור, ומצד שני האור לא יכול להופיע ברצון לקבל מטרם שיתוקן.

כדי לחלץ אותנו מן המצב הזה, שתל הבורא בעולמנו את שליחיו המקובלים. כאמור, המטרה היא להשפיע לבורא, אך הבורא נסתר, ולכן אין לנו חומר דלק שיאפשר לנו להשפיע לו.

אם האנושות תעריך את המקובל העומד בראשה כגדול מאוד, היא תוכל למלא אחר הוראותיו כיצד להגיע להשפעה לבורא. גדלות המנהיג תספק לה חומר דלק ליישום העצות שהוא יתן לה. כתוצאה ממימוש העצות הללו, יופיע על האנושות האור המקיף שיתקן את רצונותיה. בתוך הרצונות המתוקנים יוכל להופיע האור העליון, ולספק לאדם חומר דלק להשפעה.

הסתר ככלי לעצמאות האדם

"ולפיכך משפטם חרוץ להיאבד מצד הטבע, כי חוקי הטבע יענישו אותם, משום שאינם מסגלים את עצמם לקיים פקודותיו, דהיינו שיעשו אלו המעשים של השפעה לזולתו מבחינת העבודה לה' יתברך, כדי לקיים ולבוא מתוכה לתכלית מטרת הבריאה, שהיא הדביקות בו יתברך, על דרך שנתבאר שדביקות זו מגיעה לעובד במידת שפעה הנעים רב העונג, ההולך ומתרבה אליו עד שיעור רצוי להתרומם בהכרת אמיתותו יתברך, הלוך ומתפתח, עד שזוכה להפלגה הגדולה, שעליה רמזו בסוד הכתוב "עין לא ראתה אלקים זולתך"."

כל אדם צריך להגיע למצב בו ירגיש שאם אינו מקיים את חוק ההשפעה, הוא סובל וחסר כל תקווה. התלות בקיומו של חוק ההשפעה היא תנאי הכרחי. ניתן להגיע להכרה בחובה לקיים את חוק ההשפעה בשני דרכים: על ידי ייסורים וחיים קשים ממוות ברצון ליהנות האגואיסטי, או על ידי השוואת המצב הנוכחי לעומת המצב השלם והטוב.

בדרך השניה, ניתן להרגיש בהפסד מטרם שמתדרדרים לייסורים. כתוצאה מהרגשת ההפסד האדם מתחיל להשתפר וחוסך מעצמו הידרדרות למצבים נוראים. ההחלטה להשתפר יכולה להתקבל רק כתוצאה מהכרת הפער הקיצוני, בין מצבו של הבורא ומצבם של הנבראים.

פעמים רבות עולה השאלה, מדוע הבורא מייסר את בני האדם כל כך? במה האם אשמים? אם הורה היה מתנהג כך עם ילדיו, היה הדבר מעורר תמיהה. כיצד יתכן ש"הטוב והמטיב" מתייחס כך לבריותיו? אם היה האדם מבין מדוע הוא מקבל מכה, ניחא, אך גם זה אינו מובן לו. מהו הצורך בכך "שהאדם יבין שאינו מבין" את מה שקורה לו?

איננו מסוגלים להבין, כיצד יתכן שהאכזריים והערמומיים ביותר מצליחים יותר מכולם. הקשר בין מעשי האדם ובין ההצלחות או הייסורים העוברים עליו, אינו גלוי לעין. אם האדם היה מבין מדוע הוא מקבל מכה, היה קושר את עצמו מיד עם המַכַּה, ועם המַכֵּה, ועם המוּכֵּה.

הסיבה לכך שהייסורים ניחתים על האדם ללא קשר למעשיו, היא כדי לנתק אותו מן הרצון לקבל. בהקדמה לתלמוד עשר הספירות כותב בעל הסולם כי "אם היתה לפנינו השגחה גלויה, היו כל באי העולם צדיקים גמורים". הרצון לקבל לא יאפשר לאדם לבצע פעולה, שהתוצאה הישירה ממנה היא מכה. אם היתה השגחת הבורא גלויה, היה האדם שומע באופן טבעי לעצת האגו, לרצון לקבל, ורוצה להיות בשלום עם הבורא.

במקרה כזה, לא היה האדם יכול להתנתק מן הרצון לקבל לעולם. כדי שהאדם יוכל להיות חופשי מן הרצון לקבל, לא להיות תלוי במה שקיבל או לא, להתעלות מעל הטבע שלו ולרכוש את טבע הבורא – יש להסתיר ממנו את השגחת הבורא.

הבורא מוליד את האדם. כדי שהאדם יוכל להיות עצמאי ולהידמות לבורא מתוך נקודת הבחירה החופשית, עליו להתנתק מן הבורא. בתוך ההסתר האדם יכול לבנות בינו לבין הבורא מערכת יחסים של שני שותפים, שאינה מושפעת מן הקשר בורא-נברא. ההסתר כולל שתי רמות:

• הסתר הטוב, דהיינו הרגשת סבל.
• הסתר המקור להרגשה זו, דהיינו הסתר הבורא כמחולל הסבל.

כלומר, האדם סובל, אינו יודע מהו המקור לסבל, במה הוא תלוי וכיצד ניתן להפסיקו.

מתוך ההסתר, על האדם להתעלות מעל הרגשת הטוב והרע, ולהשתוקק להידמות לבורא. זו הדרך היחידה לפתור את בעיית העצמאות. רק אז יחל האדם לראות, כי כל המצבים והייסורים הנוראים שעבר בכל גלגוליו הופכים לכלי קבלה גדול, שמעליו יכולה להיבנות מערכת יחסים נכונה, בינו לבין הבורא.

הבורא אמנם נסתר, אך הוא בנה לאדם את החברה. החברה משמשת לאדם כמעבדה, אשר בתוכה הוא יכול לבצע ניסיונות בבניית קשר ויחס נכון לתכונת ההשפעה. האדם צריך להתייחס אל החברה, כפי שהיה רוצה להתייחס אל הבורא שנסתר ממנו.

כאמור לעיל, אם הבורא היה מגולה האדם לא היה מסוגל לצאת מתוך הרצון לקבל. מערכת היחסים עם החברה מאפשרת את היציאה מגבולות הרצון לקבל, כיוון שהחברה אינה מסוגלת למלא את הרצון לקבל של האדם. אם כן, האדם מבצע עבודה כלפי החברה, ומקבל שכר מן הבורא. מכיוון שהתשלום מגיע ממקור אחר, האדם יכול אט אט להגיע להשפעה כלפי החברה.

<< לחלק הקודם : לחלק הבא >>