"משל לחברה רעבים וצמאים התועים במדבר, והנה אחד מהם מצא מקום ישוב בכל טוב ואז נזכר באחיו האומללים אמנם כבר נעתק מהם הרבה, עד שלא ידע מקום המצאם מה עשה? התחיל לצעוק בקול גדול ולתקוע בשופר, אולי ישמעו חבריו הרעבים והאומללים את קולו ויתקרבו אליו, ויבואו גם כן לישוב ההוא המלא מכל טוב.כן הדבר שלפנינו: הנה תעינו במדבר הנורא יחד עם כל האנושות, ועתה מצאנו אוצר גדול המלא מכל טוב, דהיינו ספרי הקבלה שבאוצר, שמשביעים נפשינו השוקקות וממלאים אותנו דשן ונחת ושבענו והותרנו. אלא זיכרון החברים שלנו, שנשארו במדבר הנורא אובדי עצות, נשאר חרוט בליבנו. אמנם המרחק רב בינינו ואין הדברים נשמעים בינותינו. לפיכך ערכנו את השופר הזה, לתקוע בקולות, אולי ישמעו אחינו ויתקרבו אלינו, ויהיו מאושרים כמותינו". (הרב יהודה אשלג, בניין החברה העתידית)

במשך אלפי שנים האנושות טועה בחיפושיה אחר משמעות קיומה, וקיום המציאות כולה. מהי סיבת הקיום? מהו התהליך שהאנושות עוברת, ומהם יהיו תוצאותיו? במהלך הדרך פותחו שיטות רבות, דתות ואמונות שונות, כדי לתת תשובה אודות מטרת הקיום.

שאלת הקיום נובעת מצורך טבעי הטמון באדם. אנו מסוגלים להתמודד בדרך כזו או אחרת עם יתר העניינים שבהם אנו נתקלים במהלך חיינו, אך דווקא לשאלה העיקרית – לשם מה אני קיים – אין ביכולתנו להשיב תשובה ברורה. הדבר נסתר, והגופים עוברים מדור לדור מבלי למצוא פיתרון. מכאן, כי בצורה טבעית לא ניתן להגיע לפתרון.

לו היתה בידי האנושות תשובה מסוימת, ואפילו תהיה זו תשובה כוזבת, היא היתה יכולה להחשיב אותה כנכונה. אך עינינו הרואות - הפתרונות רבים, ותשובה אַין. ריבוי הדעות, הדתות, האמונות, והפילוסופיות אינם מסייעים לאדם להרגיע את שאלת הקיום. החיפוש אחרי משמעות החיים הולך ומתלהט באדם מדור לדור, עד שמחוסר ברירה הוא מדכא אותו, על ידי סמים או התאבדויות.

המקובלים מציגים בפני האנושות, שיטה יוצאת דופן לפענוח חידת הקיום. הם אינם "יודעים" את התשובה בדומה לפילוסופים, ואינם "מאמינים" בה כמו אנשי הדת. המקובלים הם אלו שהשיגו מטרת הבריאה, נמצאים בה, חיים אותה, וביכולתם להסביר לאנושות כולה מהי המטרה, וכיצד ניתן להגיע אליה.

לדבריהם, מטרת הבריאה היא שהאדם יגיע למצב שבו ירגיש את עצמו חי חיים נצחיים, שלווים ושלמים, ללא שום הגבלה או עצב. הם מסוגלים להסביר לנו איך להגיע למצב זה, ולהוליך אותנו אליו.

המקובלים נמצאים במצב ההתפתחות הסופי אליו צריכים להגיע כולם, בעודם נמצאים בעולם הזה. עליהם להוביל את האנושות למצב בו הם נמצאים, לחיים תכליתיים במימד אחר. בזכותם, האנושות יודעת דבר מה על עתידה המחויב.

בכוונה תחילה, האדם נמצא במצב ההפוך ממצבו הסופי. חייבת להתגלות בו השתוקקות למצב זה. על האדם הוטלה המשימה לגלות את האמצעים, שבעזרתם ניתן להגיע למצב הסופי. אם המקובלים לא היו חושפים בפני האנושות את העתיד המתוקן, האדם לא היה יודע ודאי, מהי המטרה האמיתית. המקובלים מגלים לאדם את המטרה, את האמצעים להשגתה ולמימושה, ואת העובדה שהמימוש תלוי רק באדם. מאותו הרגע בו האדם מקבל את הידיעה הזאת, עליו לממש אותה בעצמו.

"דעו אחינו בשרינו, כי חכמת הקבלה כל עיקרה הוא הידיעות איך נשתלשל העולם ממרום גבהו השמימי עד ביאתו לשפלותינו. והמציאות הזו היתה מוכרחת, משום ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", ומחשבתו יתברך פועלת תיכף, כי אינו צריך לכלי מעשה כמותינו. ולפיכך יצאנו מתחילה באין סוף ברוך הוא עם כל השלימות עד לעולם הזה."

המקובלים השיגו את המציאות מקצה לקצה. הם מתארים את הכוח העליון, יוצר האדם, כטוב ומטיב. כלפי האדם הכוח העליון טוב ומטיב, וכלפי עצמו הוא נצחי ושלם. מושג הזמן לא קיים בבורא, אין בו שינוי והוא אינו נתון בתהליך. באותו הרגע בו הבורא החליט על מצב מסוים של המציאות והנבראים, התממשה מייד מחשבתו. לא היה צורך באמצעים או בתהליך של התפתחות הבריאה, בדרך סיבה ומסובב.

לאמתו של דבר, אנו שרויים במצב שהבורא רוצה בו, מלאים בכל טוב, ומצב זה נקרא "אין סוף". אך מצבנו משול לחולה הנמצא בחוסר הכרה, שאינו מרגיש במה הוא נמצא, כיוון שהן הרצון והן המילוי אינם מורגשים בו.

הרצון אינו מורגש בנו מפני שזה לא הרצון שלנו, אלא שכך נבראנו. ניתן לדמות רצון זה לרצונה הדומם של אבן, המחזיקה את עצמה ותו לא. לעומת האבן, הצומח כבר מרגיש צורך עצמי לחיים והתפתחות, ולכן הוא צומח.

כדי להביא את האדם להשתוקק למילוי השורה בו, ולהרגיש את המילוי האינסופי במלואו, על כל התענוגים והאופנים המצויים בו - עליו לגלות בעצמו השתוקקות, למצב בו הוא מצוי מלכתחילה.

לשם זה, הבורא מרחיק את האדם מן המצב המושלם, עד למצב הגרוע ביותר. זהו מצב הופכי למצב המושלם, והוא נקרא "העולם הזה". מתוך מצב זה, האדם מתחיל לגלות אט אט השתוקקות אל המצב המושלם, ולפי גילוי ההשתוקקות - מגלה את התענוג מהמילוי. תהליך זה נמשך עד שהאדם חוזר לאותו המצב המקורי בכוחותיו עצמו, בהשתוקקות מעצמו, ובזכות זה מרגיש את התענוג כולו במלוא עוצמתו.

הבורא ברא את הבריאה בצורה מיוחדת, למרות היותה הפוכה לבורא היא מסוגלת להידמות אליו. מחובתם של בני האדם לגלות את שלמות כוונת הבורא כלפי הנברא, שלמותה של מחשבת הבריאה. כתוצאה מגילוי השלמות בני האדם מרגישים אהבה לבורא, כיוון שמשיגים את אהבתו של הבורא אליהם.

הקבלה מביאה את האדם אל מצבו הטוב, באמצעות הסבר על כל המרכיבים בתהליך: על המבנה הפנימי והחיצון של האדם, על המציאות כולה, על יחס הבורא, על תוכנית הבריאה ועל שלבי התיקון.

אדם ובהמה

"ולפיכך קל מאד למצוא בה את כל התיקונים העתידים לבוא מתוך העולמות השלמים שקדמו לנו. ומתוך זה אנו יודעים, איך לתקן דרכינו מכאן ולהבא. כמו מעלת האדם על הבהמה, שרוח הבהמה יורדת למטה, כלומר שאין רואה אלא ממנה והלאה, ואין לה שכל ובינה לראות מה עבר עליה, כדי לתקן העתיד. נוסף עליה האדם, שרוח האדם עולה למעלה, כלומר להַעבר, ומסתכל בהַעבר כמו אדם המסתכל במראה ורואה לתקן את פגמיו, כן השכל רואה בהַעבר עליו ומתקן את צרכיו מכאן ולהבא."

בעל הסולם מתאר שתי מדרגות בהן יכול להימצא בן אנוש, "בהמה" או "אדם", על דרך הכתוב "אדם ובהמה תושיע ה'" [1]. בדרגת ה"בהמה" מצויים אלו שאינם מתעלים מעל לקיום היומיומי, לשאול מה הטעם בחייהם. השאלה על משמעות החיים מצביעה אל מעבר לחיים, על מטרת החיים. היא מובילה את ה"אדם" להתרומם מעל לקיומו הפשוט, ולמצוא תשובה.

בתחילת ההקדמה לתלמוד עשר הספירות מסביר בעל הסולם, כי הבורא מושיע את האדם ממצב ה"בהמה", על ידי כך שממלא את חייו בייסורים. לאחר מכן, הוא מאיר לאדם במקצת מבעד לייסורים הללו, כמו שכתוב "מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" [2]. האדם משתוקק אליו כאל מקלט, בו יוכל להסתתר מן החיים הגרועים ממות. בזה, הוא בורח מדרגת הבהמה אל דרגת האדם.

הבורא מושיע את ה"אדם", בזה שנותן לו את כיוון המחשבה והחקירה. הוא מכוון את האדם לחקור ולגלות אותו, וכתוצאה מכך להבין מה נדרש ממנו לעשות, ומהו העתיד שאליו הוא צריך להגיע.

חוכמת הקבלה מתארת את כל סדרת המצבים העוברים עלינו, מטרם שאנו נמצאים עם יתר בני האדם בהרגשת המציאות הנוכחית. הבורא יצר את הנברא במצב בו רצה לראות אותו. כדי לתת לנברא אפשרות לבחור באותו המצב בו בחר הבורא, הוא "קלקל" את ההרגשה שבנברא. כתוצאה מ"הקלקול", הנברא נמצא בהרגשה הפוכה מהמצב בו הבורא ברא אותו, בהרגשת "העולם הזה".

דבר דומה מתרחש לעיתים גם בעולמנו. אדם נמצא במצב שיש לו הכל, ובשפע. מי שמביט בו מהצד מקנא, ובטוח כי הוא המאושר בעולם. אך הלה, נמצא בהרגשה הפוכה לחלוטין, הוא אינו מוצא טעם בכל מה שיש ברשותו, ומרגיש כי טוב לו מותו מחייו. כדי שמצבו ישתנה, כל שנדרש הוא תיקון ההרגשה, כך שיהנה מן המצב בו הוא נמצא.

המציאות בה נמצא האדם, הינה סכום כל ההרגשות העוברות דרכו. וכפי שתיארנו לעיל חולה מחוסר הכרה, עלינו להניח כי ישנו "המצב" בו אנו נמצאים, וישנה "ההרגשה" באיזה מצב אנו נמצאים. ושני אלו, לאו דווקא שווים זה לזה.

הבורא פונה אל האדם מרחוק וכביכול אומר לו, "פקח את עיניך וראה, אתה נמצא במצב הטוב ביותר". על האדם לתקן את כלי ההרגשה שלו, את היחס שלו לחיים, לפרש נכון את המתרחש. בעקבות שינוי היחס של האדם להנהגת הבורא, תשתנה תמונת העולם כולו.

כאשר מאיר לאדם אור מהמצב הנגדי, והוא מתעלה מעל למצבו לשאול לסיבתו, הוא נקרא "אדם", מלשון "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" [3]. ההארה המאירה למצבו הנוכחי הופכת אותו ל"אדם", ולכן הדבר נקרא ש"רוח האדם עולה למעלה", אל עבר המטרה. אולם מטרם שהבורא מעורר בו שאלה על מהות החיים, האדם מתקיים בדרגת הבהמה ונמצא בתוך החיים עצמם, מבלי לשאול על המטרה המצויה מעבר להם.

"ולפיכך אין התפתחות למין הבהמה, ועדיין עומדים על אותו המקום שנבראו, משום שאין להם המראה, להבין מתוכה איך לתקן הדברים ולהתפתח לאט לאט כמו האדם. והאדם הולך ומתפתח יום יום עד שמעלתו מובטחת ומורגשת. וכל זה אמור בדרכי הטבעים החיצוניים, דהיינו טבע המציאות שבסביבתינו, דהיינו מזונותינו ועניננו החצונים, שעל זה מועיל בהסתפקות גמור השכל הטבעי."

כל הפעולות שאדם מבצע במשך חייו, פעולות בתוך עצמו או פעולות עם החברה והעולם החיצון, נקבעות מראש על ידי "רשימות" - רצונות הטמונים בפנימיות האדם. לאדם לא נותר אלא לממש אותם, ולא יותר. מימוש הרשימות מתבצע בהתאם לסדר הופעתן, ובהתאם לכיוונם והתעוררותם של התנאים הפנימיים והחיצוניים, הנקבעים על ידי תוכנית ההתפתחות הכללית.

כל אדם הפועל מבלי לקשור את עצמו למטרת הבריאה נמצא בדרגת התפתחות הנקראת "בהמה", ללא בחירה חופשית ויגיעה מצד עצמו. הרצונות המתעוררים בו אינם רצונותיו, והוא אנוס לממשם. מכיוון שלאדם כזה אין בחירה חופשית, הרי שגם השכר והעונש נמנעים ממנו.

מאמצי ה"אדם" להשיג את מטרת הבריאה, נחשבים ליגיעה שמעל אותה ה"בהמה". התהליך העומד בפני מי שבחר לממש את מטרת הבריאה, הוא תהליך על טבעי, המנוגד לטבע שלו.

ברוחניות, אנו מכנים כל מצב על שם מטרתו. מכיוון שכך, גם אלו המצויים עדיין בדרגת בהמה אך משתוקקים להיות אדם, יקראו בשם "אדם" כבר עתה. אם כן, אנו יכולים להמצא בשני מצבים בלבד: תחת שליטת הטבע המקורי שלנו, או בשליטת טבע הבורא. לאמתו של דבר, האדם הוא הבחירה החופשית להידמות לבורא.

כדי לאפשר לאדם להתרומם נמצא בתוכו ניצוץ מהבורא, הנקרא "הנקודה שבלב". כשנקודה זו מתחילה להאיר בתוך האדם, הוא מרגיש זאת כהשתוקקות להגיע אל מה שנמצא מעל החיים. נקודת הבחירה נקראת "מראַה", כיוון שמתוכה האדם יכול להביט על עצמו מהצד בצורה אובייקטיבית, ולקבוע כי טבעו האגואיסטי הוא רע ביחס לטבע הבורא, טבע ההשפעה. לבהמה אין יכולת לראות את מצבה מנקודת מבט חיצונית.

"מה שאין כן בפנימיותינו ועצמנו, הגם שאנו מתפתחים למקצת, אבל אנו מתפתחים ומשתבחים מחמת דחיפות מאחורינו על ידי ייסורים ושפיכות דמים. והוא מטעם, שאין לנו שום תחבולה להשיג מראה לראות בפנימיות האדם, שהיו בהדורות שעברו. ואין צורך לומר בפנימיות הנפשות והעולמות, איך נשתלשלו ובאו לחורבן נורא כהיום. שלא תהיה לנו בטיחות בחיינו, ונהיה מוכנים ועומדים לטבח ומיתות משונות בשנים הקרובות, עד שהכל מודים, שאין להם שום עצה למנוע זה."

האדם קרוץ מחומר הנקרא רצון ליהנות או "רצון לקבל". הואיל והבורא הוא שורש האדם, הרצון ליהנות מפיק תענוג מכל העניינים הכלולים בבורא ונמשכים ממנו. הבורא נמצא במנוחה מוחלטת, ולכן גם אנו שואפים להשאר במצב המנוחה. אנו יוצאים ממצב המנוחה רק מתוך "חיסרון" - מתוך תחושה שמשהו חסר לנו, וברצוננו להשיגו. במאמר "אחור וקדם צרתני" בעל הסולם אומר כי הבהמה איננה יכולה לנוע, אלא בהתאם לפקודות הרסן והמושכות של הרוכב.

אם נסקור את מצבו של האדם לאורכה של ההיסטוריה, נבחין שהאדם נמצא בתהליך מתמיד של הליכה לקראת מצבים גרועים יותר ויותר. בימינו, האדם כבר מתחיל להכיר בהתפתחותו כהתפתחות ללא מוצא. האנושות הולכת ומתקרבת לעבר מצבים מפחידים, מצבים בין חיים ומוות. הכול הוכן לאדם כדי שיגיע להחלטה, להפסיק להתפתח בהתאם לרצונו,דהיינו במישור, ולהתחיל להתעלות ולהידמות לבורא.

"ותדמו לעצמכם למשל, אם היום תמצאו איזה ספר היסטורי, שהיה מצייר לכם את הדורות האחרונים, שיהיו אחר עשרת אלפים שנה, מחכמת המדינות ומדרכי היחיד, אז היו המנהיגים שלנו מחפשים כל תרופה, איך לסדר את החיים כאן שהיינו מגיעים ל"ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו", ומתבטלים היו השחיטות והייסורים הנוראים, והכל על מקומו יבוא בשלום.

ועתה רבותי, הרי לפניכם ערוך ומוטל בארון זה הספר, שבו כתוב ומפורש כל חכמת המדינות, וכל סדרי היחיד והצבור, אשר יהיו בסוף הימים. דהיינו ספר הקבלה, שבו מסודרים העולמות המתוקנים, שיצאו עם שלימות, כנ"ל שמה' יתברך יוצאת השלמות בראשונה ואחר כך אנו מתקנים אותם ובאים לשלמות גמורה וקיימת בעולם העליון, היוצאת מאין סוף ברוך הוא, בדרך "סוף מעשה במחשבה תחילה". ומטעם שמהשלם לא נמשך תיכף בלתי שלם אלא בדרך הדרגה, ואין העדר ברוחני, על כן נשארים כולם קיימים ומצוירים בכל דמוים וצלמם בכללות ופרטות בחכמת הקבלה.

פיתחו הספרים הללו ותמצאו כל הסדרים הטובים שיתגלו באחרית הימים, ומתוכם תקבלו הלקח הטוב איך לסדר הדברים גם היום בצרכים דעניני העולם הזה, שאפשר ללמוד את ההיסטוריה העובר, וממנה אנו מתקנים את היסטוריה הבאה.

וכל זה שמתי אל לבי עד שאינני יכול להתאפק עוד, והוסכם אצלי לגלות מההסתכלות וממה שמצאתי כתוב בספרים ההם, דרכי התיקון העתיד המוחלט לנו. ואצא לבני העולם בשופר הזה, אשר לפי דעתי והערכתי יספיק לקבץ את כל בני סגולה שיתחילו ללמוד ולהגות בהספרים, ויכריעו את עצמם ואת כל העולם לכף זכות."

אילו היינו יודעים בפני אלו מצבים נוראיים אנו עומדים - השמדה המונית, מגיפות, מכות אקולוגיות ואסונות טבע - היינו חושבים ודאי כיצד לציית לעצות המקובלים, המתריעים עליהם מבעוד מועד. בסיכומו של דבר, לאדם חסרה יכולת ראייה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

תהילים, ל"ו, ז'
שיר השירים ב', ט'
ישעיהו י"ד, י"ד

לחלק הבא >>