האותיות

לאדם חסר מידע על העולם בו הוא חי. הרגשת העדר המידע, חוסר הכיוון, ואבדן הדרך מאפיינת במיוחד את השנים האחרונות, שנים שבהן אנשי המדע, הפוליטיקאים והחברה האנושית כולה עומדים נבוכים אל מול השאלה "לאן פניה של האנושות מועדות?"

בהדרגה, ניגש האדם לחקור את המציאות. מונחה על ידי שאלות קיומיות כגון "מה הטעם בחיי?", מגלה האדם כי אין לו ברירה אלא לדעת את המציאות האמיתית. הוא מבין כי ללא ידיעת החוקים האמיתיים, לא יוכל לשרוד.

האדם תופס את המציאות בעזרת חמשת חושיו. מתוך ניסיון מצטבר של אלפי שנים מתברר לו שלא די בכך. האדם טועה בכל רגע. חסרה לו ידיעת החוקים האמיתיים, הרחבים, החוקים שמקיפים את המציאות כולה. אם יֵדע אותם ידע איך להתייחס לזולת, לטבע, ולעצמו.

עם תחילתה של המאה העשרים ואחת, הליקוי בהבנת המציאות הכללית הופך לבעיה עולמית. בעיה שהאנושות נדרשת לפותרה עכשיו ומיד. בספרי הקבלה הקדומים מתוארת החוכמה כשיטה לגילוי החוק הכללי של המציאות, והאנשים הנמשכים אליה כבעלי עניין בגילויו של הטבע האמיתי. אם האדם ניגש אל החוכמה בצורה נכונה, היינו לומד אותה בכוונה לחדור דרכה אל הרגשת המציאות הכללית, מעבר לחמשת חושיו, אזי נפתח בפניו עולם חדש - "העולם העליון". האדם נכנס אל העולם הרוחני ומרגיש אותו.

את המציאות העליונה האדם תופס שלא באמצעות חמשת חושיו, מבלי להכניס את עצמו לתמונה, כמו הייתה מתנהלת בלעדיו. משום כך היא נקראת "המציאות האמיתית". הרגשת המציאות העליונה הרחבה האמיתית מציבה בפני האדם מספר בעיות. חקירת המידע הרוחני, ומסירתו לאדם אחר, דורשת מהאדם לתור אחר אופנים בהם ניתן לרשום את התנועות שהוא מרגיש. כדי לפתור את הבעיה, קבעו המקובלים סימנים, סימנים הנובעים מתוך המציאות עצמה. בעזרתם הם רושמים את היחס שלהם למציאות המתגלה.

המציאות עצמה היא "לבן" – אור עליון ללא גוון או צורה. האדם החודר דרך האור במקצת, במטרה להתחיל לגלותו, הוא נקודה בתוך האור. הנקודה בתוך האור היא תחילתו של כלי רוחני. לאחר יצירת הכלי הרוחני האדם ממשיך בהתפתחותו ביחס לאור העליון, ביחס לחוק הכללי של המציאות. מתעוררות בו הרגשות מגוונות של שינוי, בתוכו ובעולם סביבו. את השינויים האדם מרגיש כתנועה, ומתאר אותם כתנודה ימינה או שמאלה, למטה או למעלה. צורות חדשות מתווספות אל הנקודה בתיאור הרגשת העולם העליון.

המקובלים שאלו תנועות מהעולם שלנו כדי לתאר את התנועה הרוחנית, אבל התנועה הרוחנית אינה זהה לתנועה בעולם שלנו. בדומה להרגשות פנימיות של שינויי מצבים באדם בעולם הזה, גם בעל ההשגה מרגיש בתוכו תנועה. תנועות אלו מתוארות על ידי שפת הקבלה, ובעזרת האותיות.

מהו אפוא המקור של האותיות?

האור שמתפשט ונותן לאדם את הטעם לקיומו בעולם נקרא בשפת הקבלה " טעמים". הסתלקות האור, המורגש באדם כתענוג וכהרגשת מציאותו של האדם בעולם, מכונה בשם " נקודות". זיכרון המילוי והטעמים מהעבר מקיף את האדם סביב, ונקרא " תגין". הגילוי של חוסר היכולת להחזיק במילוי בצורה הראויה, וההכרח להיפתר ממנו, נקרא " נקודות", נקודות שחורות על רקע לבן. הנקודות הללו, היינו ההתרשמות מתענוג שהיה ועזב, הן הן האותיות.

בהתאם לחוקים רוחניים, החיסרון למילוי נבנה על ידי הרגשת התענוג, והסתלקותו. התפתחות האור מתראָה לאדם כביאת התענוג, הנקרא גם מילוי וידע. הסתלקותו בונה באדם חיסרון, תאבון. האותיות, אם כן, הן חסרון למילוי הבא. מפעולות כגון אלו, היינו מהניסיון של התפתחות והסתלקות המידע, התענוג וההתרשמות, האדם בונה את עצמו.

המקובלים מתארים את עשרים ושבע האותיות של השפה העברית - עשרים ושתים אותיות מא' ועד ת' וחמש סופיות - כהתרשמות של האדם ממציאותו בעולם.

ננסה להתחקות אחר שורשן של האותיות בעולם הרוחני.

בחקירתו את העולם הרוחני מרגיש האדם בקיומם של חלקים מסוימים שעדין אין ביכולתו להתרשם מהם. הוא מרגיש אותם כמו היו מעליו. החלקים האלו נקראים "כתר" ו"חוכמה", או "גלגלתא ועיניים" (ג"ע). כתר הוא גלגלתא, וחוכמה, עיניים.

שלא כמו ב"גלגלתא ועיניים", בחלקים אחרים מהמציאות הרוחנית האדם יכול לגלות את הכוחות הפועלים עליו. הכוחות הללו נובעים מ"בינה" "זעיר אנפין" ו"מלכות", המכונים בהתאמה "אוזן", "חוטם", "פה", או "אח"פ"

אותיות הא"ב מייצגות את התפעלות האדם משלושת החלקים, בינה, זעיר אנפין ומלכות. האותיות א' עד ט' הן התרשמות האדם מהבינה, י' עד צ' מזעיר אנפין, וק' ר' ש' ת' הן ההתרשמויות מהמלכות. סך הכל עשרים ושתים אותיות.

מלבד עשרים ושתים האותיות האדם מרגיש בקיומם של אותיות סופיות - מנצפ"ך. האותיות האלו מייצגות את המלכות עצמה, האדם לא יכול להתחבר בעזרתן להרגשת העולם העליון. האותיות הסופיות עומדות כנגד כתר חוכמה בינה זעיר אנפין ומלכות, שבתוך המלכות עצמה, ומסייעות לה. בסך הכל אנחנו סופרים עשרים ושבע אותיות.

מלכות היא ה"אני" של האדם. כאשר היא מתחברת לשלוש הבחינות שמעליה (מלכות, זעיר אנפין, בינה), נוצרות אותיות מהתרשמויות האדם מהאור העליון. האותיות הן מידת יכולתו של האדם להיכנס אל המציאות מחוץ לו.

תפיסת המציאות של האדם בעזרת חמשת החושים, היא קליטה של דבר מה הנכנס בתוכו. ה"אני" של האדם הוא מה שנכנס בתוכו, להתרשמות הזאת האדם קורא "העולם שלי", "העולם הזה". הרגשה של דבר מה הנמצא מחוצה לאדם נקראת "העולם העליון". זהו למעשה כל ההבדל.

אדם היוצא מחוץ לגבולות עצמו, מרגיש את העולם הרוחני. את החלקים מלכות, זעיר אנפין, ובינה, הוא משיג ומרגיש, את החוכמה והכתר הוא מרגיש ומשיג בשיעור מה, אבל אין ביכולתו להשיג אותם לעומקם עם הכלים שלו. אין שם אותיות. בהמשך ההתפתחות הרוחנית תוסר גם ההגבלה הזו. בשלב זה אותיות האדם הן מנצפ"ך ועשרים ושתים אותיות הא"ב.

מיד עם כניסתו של האדם לעולם הרוחני, גם במידה הקטנה ביותר של יציאה מחוץ לעצמו, כל מידע או הרגשה כלולים מעשרים ושבע אותיות. כבר בדרגה הקטנה ביותר של התפתחותו הרוחנית מרגיש האדם תנועות, בעטין יש ביכולתו להבין את המשמעות הפנימית של האותיות. הוא מבין את החיבור בין האותיות, משיג מהי מילה, ומתחיל לקרוא כראוי את ספרי הקבלה.

בכל אות מובלע קוד מסוים או תכונה מסוימת שהאדם תופס בעולם העליון. ניקח לדוגמא את האות א. בספר הלימוד המרכזי של חוכמת הקבלה "תלמוד עשר הספירות" מתוארת האות א בצורה הבאה: קו אלכסוני חוצה את האות לשנים, היוד הקטנה שפניה כלפי מעלה מייצגת את "גלגלתא ועיניים" - את החלקים כתר וחוכמה. היוד שפניה כלפי מטה מייצגת את "אוזן" "חוטם" "פה". הקו האמצעי האלכסוני מסמן את ה"פרסא" - הגבול המפריד בין החלקים שאותם האדם יכול לחקור לאלו שלא.

אותיות כמו ק שכתיבתן מסתימת מתחת לשורת האותיות מסמנות הארה קטנה שיורדת מהעולם העליון, לעולם התחתון. הארה זו מחייה את הנשמות שעדין אין ביכולתם לעלות אל העולם הרוחני, ומסייעת להם להתעורר.

אותיות סתומות כמו ס ו ם מייצגות את שלמות ההשגה. ם למשל היא תכונת הבינה. אדם שהשיג את תכונת הבינה שקול לתינוק ברחם אמו, סגור ומוקף מכל עבריו, מטופל ומוגן. כנקודה הוא עולה אל העליון, כדי שהעליון ידאג להתפתחותו הפנימית. מושגים רוחניים כגון "תיבת נח" או "רחם דאמא", "מ' שערי טומאה או "מ' שערי קדושה" מסמנים את תכונת הבינה ומרמזים על שלמות ההשגה.

שלמות ההשגה מסתכמת בעליה בשלושת המדרגות, מלכות זעיר אנפין, ובינה. בדרגת ההשגה הראשונה, במלכות, האדם מרגיש את "אור הנפש". בשנייה, בזעיר אנפין, את "אור הרוח", ובמדרגה השלישית, מדרגת הבינה, האדם זוכה ל"אור הנשמה". מכאן נגזר שמה של מהותו הפנימית של האדם - נשמה. האורות בשתי המדרגות הנוספות הבלתי מושגות, חוכמה וכתר, נקראות "חיה" ויחידה". האדם לא יכול להרגיש אותם בצורה ברורה או לבטא אותם לאחרים.

אותיות מסוימות מייצגות חלקים רוחניים שהאדם יכול להרגיש, אותיות אחרות מייצגות את אלו שלא. מהחלקים שניתן לחקור ולתאר האדם מתקין מדע. בחלקים אלו יש באפשרותו לדעת איזה כוחות פועלים עליו ואיך הוא מפעיל אותם. חלקים אחרים מהכוחות הרוחניים נשארים לעת עתה מחוץ לתחומי יכולתו. ההבדל בין השניים מתואר בספרי הקבלה בעזרת המושגים: "השפעה" ו"קבלה". תכונת ההשפעה מאפשרת את חקירת העולם הרוחני ותכונת הקבלה מונעת את חקירתו.

המאמר " אותיות דרב המנונא סבא" מתוך הקדמת ספר הזוהר של רבי שמעון בר יוחאי, מבאר את תכונתה וצורתה של כל אות ואות. במאמר זה ובמאמרים אחרים מסביר רבי שמעון מדוע האותיות מסודרות לפי סדר הא"ב, מה הסיבה לחילוף בין אותיות, ולמה האותיות מתחברות בצורה מסוימת למילה.

מילה היא סדר של פעולות. כל אות מייצגת יחס מסוים של הכח העליון לאדם, יחס שניתן לתארו במהופך כתגובתו של האדם לאור העליון. האדם חווה את המציאות בטווח מסוים, כגון הטווח של גלי הראיה והשמיעה. הוא מרגיש אותה במסגרת הגבולות הללו הואיל וכלי הקליטה שלו זהים לגלים שמחוצה לו. האדם מרגיש את העולם בהתאם למידת השתוותו אליו.

כל אות מהא"ב מסמנת טווח מסוים של קליטת העולם הסובב. בעשרים ושתים אותיות הא"ב ובחמש הסופיות תופס האדם חלק מהמציאות הרוחנית הנקרא אוזן חוטם פה, ובצורה לא מפורטת, חלק מסוים מגלגלתא ועיניים.

צרוף התכונות זו לזו, המעבר בין אחת לשנייה, יוצר מעין נתיב של תחלופה מהרגשה להרגשה, בסדר של סיבה ומסובב. חיבור האותיות בשרשרת הופך את הקריאה במשפט למעין זרימה בתוך האור העליון, בהתכללות איתו. בשעת הקריאה באותיות, זורמת ההרגשה בקורא בעל ההשגה, ומביאה אותו לתכליתו.

את הקריאה של המקובל בספרי הקבלה ניתן לדמות להתעמקותו של המוסיקאי בתווי נגינה. המוסיקאי מתבונן בסמנים המופשטים, חסרי המשמעות למעיין ההדיוט, ושומע מוסיקה. העיון בתווים יכול לרגש אותו עד כדי דמעות. הוא מרגיש אותם. מנקודת המבט שלו, כל המציאות מקופלת בתוכם.

כל עוד רמתו הרוחנית של האדם אינה מאפשרת לו לקלוט בצורה רגשית את המידע שבספרי הקבלה, הקריאה בספרים נתפסת בעיניו כחוויה משמימה. בכדי להרגיש את הכתוב על האדם להימצא באותם המצבים הרוחניים של מחבר הספר.

בהדרגה, באמצעות הלימוד והקריאה בספרים ובסופה של דרך ארוכה, האדם נכנס אל המרחב הרוחני. לאט לאט, בדומה לסרטי האגדות בהם הגיבור נכנס לתוך התמונה ומתחיל לחיות בתוכה, מושכים הקריאה והלימוד את האדם פנימה. כל אדם שמשקיע כוחות בלימוד זוכה בכך, הספרים שנכתבו בידיהם של בעלי השגה אוצֵרים בתוכם כוח.

עם התקדמותו בתהליך הלימוד, האדם מגלה בספרי הקבלה אותיות ומילים שאינן מודפסות בספרים עצמם. לכאורה, הדבר אינו יתכן. בית הדפוס הרי הדפיס את הספר לפי גלופה מקורית, ובכל זאת, בהתאם לכלי התפיסה החדשים, האדם מגלה סימנים נוספים בין דפי הספר. פרטים רבים נסתרים בספרי הקבלה, לא רק הרגשה פנימית, אלא סימנים חיצוניים של ממש. הרוחניות - אותה פיסת מציאות שהאדם מרגיש מחוצה לגופו - מתלבשת בהרגשות האדם בתוך גופו, כהתחברות של שתי עולמות. התלבשות העולם הרוחני והגשמי זה בזה מאפשרת תופעות כגון גילוי של אותיות ומלים נוספות בספרי הקבלה.

כל אות ומילה בספרי הקבלה, כל חיבור בין מילים לכדי משפט, כל משפט ומשפט, מצטרפים בסופו של דבר יחד, למשפט אחד. התורה כולה מתחילתה ועד סופה היא משפט אחד. משפט המלווה את האדם מתחילת תיקונו ועד לדרגת ההתפתחות הגבוהה ביותר שלו, גמר תיקונו - עד למילה האחרונה במשפט.

העולם, אליבא ד"ספר היצירה", נברא בעשרים ושתים אותיות. העולם מסתיר את הבורא מהאדם ("עולם" מלשון "העלם"), וכל הנסתר מסודר בדיוק נמרץ לפי התבניות של עשרים ושתים האותיות. ההשגה הרוחנית, התיקון, לימוד תכונותיה של כל אות והעתקתה על האדם, מאפשרים לו את הרגשת המציאות דרך כל אחת מעשרים ושתים האותיות וחמש הסופיות. כאשר האדם מקבל בתוכו את התיקונים של עשרים ושבע האותיות, מתפעל ומתרגש מהם, כל המציאות נפתחת בפניו והוא מרגיש את נשימתה.

כמה אותיות עומדות נבדלות מהיתר בצירופן יחד. למשל, "עשרת השמות שאינם נמחקים". עשר השמות הללו הם למעשה עשר הספירות המגדירות את המבנה הקבוע של המציאות - כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין הכלול משישה חלקים, ומלכות. "לא נמחקות" פירושו קבועות כתבנית, כיחס בין המדרגה העליונה - הכוח העליון, למדרגה התחתונה - האדם.

דרגת הבינה היא המרב אותו האדם יכול להשיג. איתה האדם עובד, ומשום כך היא נקראת בעבורו בורא. היחס של מדרגת הבינה לאדם נקרא בשם "אלקים". א' ל' ק' כנגד אוזן, חוטם, פה. י' ום' כנגד עיניים וגלגלתא. "אלוקים" עולה בגימטרייה "טבע", היינו היחס בין הכוחות האלו הוא הטבע של העולם העליון והמציאות הכללית.

התשובה לשאלה האם ניתן לתאר את ההתפעלות מהעולם הרוחני בעזרת צורות נוספות מלבד הא"ב, שלילית ונחרצת. כל בעל השגה, דובר כל שפה שהיא, ירגיש את היחס בין הכוחות, כנקודת המלכות על פני האור העליון. הוא ירגיש אותה נעה ימינה או שמאלה, ומתווה את צורתם של האותיות הא"ב דווקא.

בזמן היותי סמוך למורי, הרב ברוך אשלג, נפגשתי עם אדם שבעברו שנים ארוכות של עבודת פרך בכלא הרוסי. עברית הוא לא ידע כלל, ואמנם שהיה יהודי, התרחק מרחק רב מהיהדות. השנה הייתה 1984, השנה בה סיימתי להדפיס את ספרי הראשון, ובאמצעותו איתר אותי.

לפגישה הגיע מלווה בספר שירים פרי עטו, שירים שכתב בזמן שהותו בכלא. למרבה הפליאה כל השירים בספר נכתבו בעברית, בשפה גבוהה וקשה להבנה.

כאשר הצגתי את הספר בפני מורי, הרב אשלג, הסביר לי מורי כי מתוך הרצון להבין את הסיבה לסבל, פרץ אותו אדם להרגשה החיצונית של העולם. הרצון להבין את יחסו הקשה כל כך של העולם כלפיו הביא אותו להרגשת העולם העליון. הרגשת העולם העליון הקנתה לו הבנה בסימני הא"ב, ובאמצעותם כתב את שיריו המופלאים והסתומים.

סיפורו של המשורר הרוסי מהווה דוגמה יוצאת דופן, לאופן בה מצטיירת ההתפעלות הרוחנית באדם, באיזה צורות היא מצטיירת בו. צורתן של אותיות הא"ב, ייחודית מאין כמוה. היא מתארת בדיוק נמרץ את היחס בין הכוחות הרוחניים בהשפעתם על האדם.

במאמר "האותיות דרבא המנונא סבא" מתאר רבי שמעון בר יוחאי את אופייה של כל אות מאותיות, הא"ב. על דרך המשל, ובצורה בלתי ישירה מציג רבי שמעון כל אות כמערכת חיה, ומתאר את אופני היחס של כל אחת מאותיות הא"ב אל האדם. באיזה צורה היא מתלבשת באדם ואיך הוא מופעל על ידה.

בעשרים ושבע אותיות נברא העולם, ובעשרים ושבע תבניות נפעל האדם. אם האדם משיג בפנימיותו את עשרים ושבע האותיות הוא מתוודע לדרכי הפעולה של ההשגחה וההנהגה כלפיו, ובהתאם לכך מגיב כראוי.

הקריאה באותיות אינה קריאה בעלמא בדפי הספר, הקריאה באותיות היא רכישת עשרים ושבע תכונותיהן. בשעת קריאת המילים שבספרי הקבלה, מפעיל האדם את הכוח הפנימי של כל מילה. הוא מטביע את האות הפנימית שלו על הסימן החיצוני המודפס על דפי הספר, ו'מכניס' את עצמו בטקסט. האדם נכנס להרגשת העולם העליון, מתייחד עם המחבר ונפגש עימו באותו המקום בו המחבר עיצב כל אות מספרו.

אדם שרכש את עשרים ושבע הכלים הרוחניים, ידבק ברבי שמעון בעת קריאת ה"זוהר". הוא יתקשר לאותם ההרגשות וההתפעלויות של רבי שמעון בזמן כתיבת ה"זוהר".

יש להיזהר מלייחס לאותיות כשלעצמן כח. כתיבה סתמית של אות על הדף אינה הופכת אותה לאות קדושה. אסור ליחס כח לקווים שעל הדף, הכח נמצא באדם הבונה בעזרת התכונות שלו צורות פנימיות של אותיות. על האדם לצרף את תכונותיו הטבעיות, תכונה אחר תכונה, ולבנות מעצמו את צורת עשרים ושבע האותיות. לאחר בניית האותיות יש באפשרותו לשחק בהם כאילו היו אבני לגו - לבנות את סדר פעולותיו הנקראות מילים ומשפטים.

את האותיות ניתן לחלק לכמה קבוצות. קיימת הצורה המקובלת לפי סדר כתיבתן מא' ועד ת', צורה נוספת היא הצורה ההפוכה מת' ועד א'. קבוצה אחרת של האותיות, האותיות המתחלפות כגון כ' וק' או א' וע', מסמנות את הכוחות הפועלים במדרגה עליונה. יש אותיות המתחלפות זו בזו לפי הגימטרייה שלהם, ויש אותיות מתפרקות.

צורת האותיות נובעת מתוקף היותן תולדה של שתי אופני התפעלות. האות עצמה מתחילה מנקודה. הנקודה היא האגו של האדם, השחור שלו, החלק אותו האדם מכניס לתוך האור העליון. ההתפעלות מהאור מסודרת בשני צמדים, התפעלות כלפי העליון או התחתון מציירת קו אנך, וההתפעלות מצד תכונות הקבלה וההשפעה מקבלת את צורת הקו האופקי. בשתי צורות ההתפעלות האלו מסתכמות כל צורות האותיות, מתוך הנקודה השחורה יוצא קו - ימינה או שמאלה, למעלה או למטה.

צורתן של אותיות, כמו שהיא נכתבת כראוי על ידי סופרי הסתם, מבוססות על כמה אלמנטים פשוטים: י', ו', ד' , ועיגול. צורת האות ח' נוצרת למשל בחיבור שתי אותיות ז' כשפניהם זו אל זו. צורת האות ה' מורכבת מהאות ד' וו' בתוכה, וכ"ו. כל אחת מהאותיות היא תבנית, יחס מסוים וקבוע של הכוחות הפועלים על האדם, וכל אות בפני עצמה היא מכלול של כוחות פרטיים.

את האותיות ניתן להחליף במספרים, לפי שיטת רישום הנקראת גימטרייה. כנגד כל אות עומד מספר המתאר את העומק והעוצמה של הכלי המתפעל מהאור. הגימטרייה היא אפשרות נוספת לרישום מידע. מידע על הכלי ולא על האור.

הגימטרייה מבדילה בין הכלים עצמם והמילוי שלהם. השלד של הכלי מתואר בגימטרייה בעזרת האותיות י-ה-ו-ה. י-ה-ו-ה הוא מבנה קבוע בכל הרגשה רוחנית. השלד של הכלי כלול מחמישה חלקים, כתר חוכמה בינה זעיר אנפין ומלכות, העומדים בהתאמה כנגד, קוצו של יוד , י - ה - ו – ה. את האורות הממלאים את הכלי מציינות האותיות י' ה' א'. י'היא אור חוכמה, א' ו ה' אור חסדים.

השם של הכלי הוא סכימה של השלד הקבוע י-ה-ו-ה, והאור המשתנה. הגימטרייה היא הכלי הקבוע על חמשת חלקיו - כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, ומלכות - והאורות הממלאים אותו. הסכום של האורות הממלאים את הכלי והכלי עצמו נותנים לכלי שם.

מכאן נובעים כל השמות של כל המצבים ברוחניות. אדם שנכנס לעולם הרוחני וחוקר אותו, נעשה ככלי לקבלת האור. הוא מתמלא עם האור הרוחני, עם מידה מסוימת של הרגשה. הכלי מתואר בקוצו של יוד י-ה-ו-ה, והאור הממלא אותו, נותנים יחד את שמו של האדם.

בימי קדם כל אדם מישראל ניקרא בשם בהתאם לדרגה הרוחנית שאליה היה צריך להגיע, לפי שורש נשמתו. הגימטרייה של השם שמעון למשל, מתארת מדרגה רוחנית מסוימת, מצב רוחני כלשהו. עד חורבן הבית השמות היו קשורים בצורה נחרצת ואישית לכל אדם בישראל ומתארים את מהותו. באותם הימים עם ישראל כולו הרגיש את המציאות העליונה, החיצונה. מחורבן הבית והילך, מאז הירידה מדרגת "ואהבת לרעך כמוך" ל "שנאת חינם", ניתק הקשר בין עם ישראל למציאות החיצונה, הרוחנית, ובימינו האדם ניקרא בשם ללא שום קשר לפנימיותו.

כל שנשאר מימי קדם הוא המנהג חסר המשמעות לשנות או להוסיף שם לחולים במצב קשה. בימינו בני האדם אינם משיגים את מהות השמות, ומשום כך החלפת שם או הוספת שם לא תועיל. בכדי לשנות את המזל, לשנות את הכוחות והאורות הפועלים על האדם, הכרח הוא לשנות את התכונות הפנימיות של האדם. או אז יצא האדם למצב שונה לחלוטין במרחב הרוחני ושמו ישתנה.

כל עוד האדם אינו נמצא בעולם הרוחני אין ביכולתו לשנות את שמו. בזמנינו אין תוכן של ממש במנהג של החלפת והוספת השמות, אלא תועלת פסיכולוגית בלבד. כל שנותר מהחלפת או הוספת שם היא האמונה הפשוטה של האדם ששינוי השם, יש בכוחו להועיל.

ובכל זאת, שמו של האדם אינו עניין של מה בכך. טוב נעשה אם נשמור על שמותינו המקוריים. כתוב בתורה כי בני ישראל זכו ליציאת מצרים מכיוון שלא שינו את שמותיהם - כל אחד מהם תיקן את תכנותיו השורשיות. הואיל וישראל לא החליפו את שמותיהם, וכל אדם מישראל התקדם עם תכונותיו המיוחדות, נעשה תיקון כללי בעם. עם ישראל זכה ליציאת מצרים - לעליה למדרגה הרוחנית.

כאשר פונים אלי בבקשה לייעוץ בבחירת שם, אני ממליץ על שמות תנכיים מקוריים. יש בהם קשר לכוחות הרוחניים, לעולם הרוחני. כל עוד השם הוא שם יהודי מקורי, הקשור לעשרים ושבע מקורות האור, אין כל חשיבות באיזה שם לבחור. נכון להיום אנחנו נמצאים מתחת לקשר עם עולם הרוחני.

אפשר לדייק בבחירת השם לפי שורש נשמת האדם, אבל אין בכך חשיבות של ממש. בימינו בני האדם אינם קשורים למקורות בצורה אישית, הם עדיין אינם מתוקנים. ביציאתו לעולם הרוחני, ובהתאם למדרגות הרוחניות בהן האדם עובר, הוא רוכש בכל פעם שמות.

האדם נקרא אמנם בשם המעורר את הכוחות הטובים, אבל גם שמותיהם של אלו המכונים רשעים, מתארים כוחות רוחניים. כוחות המתנגדים לייחוד במטרה לברר את כל הפעולות הרוחניות.

משנה מקום משנה מזל

האדם נמצא בדרגה האחרונה של המלכות, ומעליו, כתר חוכמה בינה וזעיר אנפין. מה"גלגלתא ועיניים" הבלתי מושגים, יורדים על האדם אורות. האורות מ"גלגלתא ועיניים" יורדים על האדם במשורה, כל זאת כדי לאפשר לו לסבלם, ובהתאם להם להתקדם לעבר העולם הרוחני הרחב. ההתקדמות לעבר הרגשת הרוחני אינה עניין של מה בכך, האדם נידרש להרבה כוחות בכדי לצאת אל הרגשת העולם הרוחני. עליו להרחיב את כלי הקליטה שלו.

בהתאם ליכולתו של האדם להתייגע, להסכים עם ההליכה קדימה לעבר הרגשת העולם הרוחני, לעבר ההתכללות בו, פועלים עליו אורות הנקראים "מזלות". שמם מרמז על 'נזילתם' מלמעלה, טיפה אחר טיפה.

כתוב, "משנה מקום משנה מזל". אם האדם משנה את מקומו במלכות לכיוון השפעה או קבלה, או עולה למדרגה הבאה, הרי הוא משנה את מזלו - את השפעת הכח העליון עליו.

"מזל", כאמור, מרמז על נזילת האורות. תיקונים מיוחדים גורמים לאור הגדול שב"גלגלתא ועיניים" לרדת אל מדרגת האדם טיפין טיפין ולא בקילוח עז. כאשר האדם ישנה את מקומו הרוחני, היינו את הכלי לקבלת האור, גם מזלו ישתנה - ישתנה האור היורד מלמעלה, וממלא אותו. התהליך בו יורד האור על האדם והתיקונים הכרוכים בכך מבוארים היטב בספרו של הרב אשלג "תלמוד עשר הספירות".

המילה המדוברת והמילה הרוחנית

לשפה היום יומית המדוברת אין משמעות רוחנית, אין בה מילים שניתן לקשור אותם לרוחניות. האדם הוא שקושר את המילה לרוחני. קשר לרוחניות יתכן רק במידה שהאדם מכיל במילותיו כוחות רוחניים. הדיבור והקריאה השגרתיים אין בהם תועלת רוחנית, בהקשר הרוחני הם לא יותר מאשר פליטה של מילים. אם האדם יפיח במילותיו כוחות רוחניים, כוחות המאורגנים בסדר של עשרים ושבע אותיות, יהיה באפשרותו לבנות את העולם על ידי האותיות. באמצעות עשרים ושבע הכוחות יפעל האדם על המציאות בהדרגה ובצורה נכונה. האותיות יתחברו למילים, המילים למשפטים, ובצורה כזאת ישפיע האדם על המציאות. הוא יבחר בצורה מסוימת בה המציאות תשפיע עליו ויזכה להשפעתה בהתאם.

האדם בוחר וקובע את העתיד שלו רק בתנאי שהוא מכיר את כח האותיות במסכים. באמצעות אותיות המנצפ"ך ואותיות ההשפעה ממלכות לבינה, הוא בונה השפעה על העולם העליון, ובהתאם לה מנהיג את כל המציאות. חוכמת הקבלה מלמדת את חוכמת האותיות, איך להפעיל את עשרים ושבע הכוחות בצורה הנכונה.

להשפיע על העתיד

האדם נתון בתוך מציאות הנקראת "אין סוף", ובהתאם לתכונותיו הוא מרגיש מקטעים שונים מאותו "אין סוף". "אין סוף" פירושו ללא גבול או צורה.

חוכמת הקבלה מסבירה לאדם איך לקבל על עצמו צורות טובות להתפעלות מהמציאות, איך להרגיש טוב. ההרגשה הטובה יכולה להגיע עד כדי תחושה של נצחיות מעל חיים ומוות, שלמות והתפתחות ללא הגבלה. את כל אלו יש באפשרותו של האדם להרגיש כאן ועכשיו אילו רק יצטייד בכוחות הנכונים. אם ישיג את עשרים ושבע התבניות ויסדר אותן בצורה הנכונה.

התשובה לשאלה, איך האדם יכול להשפיע על העתיד? היא אין עתיד, הכל כבר נמצא. השפעת האדם על העתיד תלויה ביחס שלו למציאות, ביכולתו של האדם להתייחס אל המציאות בצורה בלתי מוגבלת, באיזון עם הסובב אותו. החוק הכללי של הטבע דוחף את כל חלקי הטבע לאיזון. בכל רגע האדם שומר על איזון עם המציאות, אם קר לו הוא מתחמם, אם חם לו הוא מקרר את עצמו. במצב של איזון עם כל הסובב אותו האדם מרגיש את עצמו נצחי ושלם, ללא הגבלות או לחצים. על ידי רכישת עשרים ושבע התבניות האדם משווה את צורתו עם ה"אין סוף", עם המציאות כולה. ה"אין סוף" הוא למעשה עשרים ושבע האותיות.

מדיטציה עם אותיות

כל דבר יכול לעזור לאדם אם הוא מאמין בו, תהיה זו מדיטציה עם שבעים ושתים שמות או כל מדיטציה אחרת. האמונה מעוררת באדם כוחות פסיכולוגים. ילד יחלה אם תילקח ממנו בובתו האהובה, ויבריא אם תוחזר. האדם נקשר לחפצים ולהרגלים ומקבל מהם חיזוקים פסיכולוגים, אין ביניהם לבין רוחניות דבר.

בעזרת מדיטציות למיניהן, לא יורדת אל האדם הנהגה מיוחדת מהעולם העליון. המדיטציות מחזקות את האדם חיזוק פסיכולוגי. כל הדתות ותורות המזרח, פרי המוח האנושי, צמחו מתוך הכח הפסיכולוגי. בניגוד להם, חוכמת הקבלה מתעסקת בהשגה ממשית של המציאות העליונה. המקובל חוקר את המציאות העליונה בתוך הכלים שלו. חוכמת הקבלה אינה מתעסקת בתיאור של מיני צירופים, צורות מדמיונו הפרוע של האדם. אליבא דחוכמת הקבלה האדם צריך להשיג את הצורות. שבעים ושתיים שמות הן דרגה רוחנית גבוהה הנקראת ע"ב. האדם שמשיג אותה יודע איך לצרף את הצירופים האלה. כל עוד האדם אינו נמצא במדרגות הרוחניות, כל מיני הצירופים שהוא מתאר לעצמו משולים ללהטוטים חסרי משמעות של ליצן בקרקס.

אין כל קשר בין חוטים האדומים, מים קדושים, וקמעות למיניהם, לרוחניות. הקמעות מעוררים באדם הרגשת ביטחון פנימית, בהתאם למבנהו ולכוחות הפסיכולוגיים שלו, ובכך מסייעים לו. אני לא מבקר את ההתעסקות בקמעות, אם הקמע עוזר לאדם, טוב שכך. אבל טעות היא לחשוב שיש קשר בין קמעות לרוחניות. הקמעות הם סוג של ריפוי.

שלושה אחוזים מהמוח

האדם משתמש רק בשלושה אחוזים ממוחו. תשעים ושבעה האחוזים הנותרים מחכים לרגע בו האדם יתחיל לחקור את העולם הרוחני. כדאי לנו לשמור עליהם. תארו לעצמכם לאיזה מרחבים עצומים של מציאות יש ביכולתו של האדם להיכנס.

לטעום את טעמה של כל אות

גימטרייה היא מספר הכולל את הכלי עצמו ( י = 10 , ה = 5 , ו = 6 , ה= 5 בסה"כ 26 ) ואת האור הממלא את הכלי. אם, לצורך הדוגמא, מידת האור היא 30, הגימטרייה של הכלי תעלה 56. הגימטרייה היא מספר המייצג את מצבו הפנימי של האדם.

לאמיתו של דבר, איני מצטיין בהסברים עממיים על משמעות האותיות. רק מתוך התרגשות והתפעלות מהפגישה עם הרוחניות, מתחיל האדם להבין ולטעום את טעמה של כל אות. עם כניסתו לעולם הרוחני מורגשת באדם משיכה ימינה או שמאלה, ומתוך ההתפעלות הוא בונה בתוכו את צורת האותיות. לפני בנית עשרים ושבע האותיות בתוכו, חסרות לאדם "אותיות עבודה".

הקריאה במאמר "אותיות דרבא המנונא סבא" מההקדמה לספר הזוהר, בתלמוד עשר הספירות, ובמאמרים רבים נוספים העוסקים בנידון מומלצת מאוד. כולי תקווה כי ניכנס אל העולם הרוחני ונראה את האותיות האמיתיות מתלבשות בנשמתנו. מתוכן נתחיל לגלות את הנצחיות. בהצלחה.