המדע, באופן כללי, מתחלק לשני חלקים: החלק הראשון נקרא "השגת החומר", והחלק השני נקרא "השגת הצורה". כלומר, אין שום דבר במציאות הסובבת אותנו, שאי אפשר יהיה להבחין בו בחומר ובצורה. לדוגמא, שולחן. יש לו חומר – עץ, ויש לו צורה של שולחן. והחומר, כלומר העץ, נושא את הצורה, שהיא צורת השולחן. כך גם המילה "שקרן": יש לה חומר – האדם, וצורה שהיא השקר. לפיכך החומר – האדם, מהווה את הנושא של הצורה – השקר. וכך בכל דבר ודבר.

באופן דומה, המדע שחוקר את המציאות מתחלק לשני חלקים: חקירת החומר וחקירת הצורה. החלק של המדע שחוקר את תכונות החומר הקיים במציאות (שזה כולל גם את החומר הטהור, שאין לו צורה, וגם את החומר שיש לו צורה) שייך ל"השגת החומר". להכרה זו של החומר יש בסיס ניסויי המבוסס על נתונים, כלומר על הוכחות ועל השוואת תוצאות של ניסויים מעשיים, שבהם היא רואה בסיס מהימן להסקת מסקנות אמיתיות.

חלק אחר של המדע דן אך ורק בצורה, המרוחקת מן החומר ואין לה שום קשר לחומר. במלים אחרות, הצורות "אמת" ו"שקר" מרוחקות מן החומר, כלומר, מרוחקות מבני האדם, שהם הנשאים של אותן צורות, ונדונה רק החשיבות או חוסר החשיבות של הצורות האלה - בצורה הטהורה שלהן, כשהן לא מלובשות בחומר כלשהו - וזה נקרא "השגת הצורה".

להכרה זו של הצורה אין בסיס ניסויי המבוסס על נתונים. צורות מופשטות אלה נמצאות מעבר לגבולות המציאות הממשית ולכן אין ביטוי מעשי שיוכח באמצעות ניסוי. לפיכך הצורה המופשטת הזאת היא רק פרי דמיון, כלומר, רק הדמיון יכול לצייר אותה, למרות שהיא לא קיימת, כאמור, במציאות הממשית.

בהתאם לכך, כל הכרה מדעית מסוג זה, מתבססת אך ורק על בסיס עיוני, כלומר, היא אינה מאוששת באמצעות ניסויים מעשיים ומהווה רק תוצאה של דיונים ומחקר עיוני. לסוג זה של ההכרה שייכת כל הפילוסופיה הגבוהה, ולכן רוב המדענים העכשוויים נטשו את העיסוק בה, משום שהם אינם מרוצים מהדיונים הללו, המבוססים על ממצאים עיוניים גרידא. לדעתם, ממצאים אלה אינם מהווים בסיס מהימן, משום שרק את הבסיס הניסויי, המבוסס על נתונים, הם מחשיבים כמהימן.

המחקר בחוכמת הקבלה מתחלקת אף הוא לשני החלקים הנזכרים לעיל: "השגת החומר" ו"השגת הצורה". אך בניגוד למדע הגשמי, אפילו השגת הצורה בחוכמת הקבלה נבנית על מחקר מדעי המסתמך על תפיסה מעשית, כלומר, על סמך ניסיון מעשי.