אין אף פרט קטן בחוכמת הקבלה שלא חלים עליו שלושת האיסורים הללו, וההיתר לגלות ולפרסם ידיעה כלשהי מתקבל רק כאשר מתמלאים כל התנאים שמציבים שלושת האיסורים האלה.

האיסור "אין צורך" מאפשר את גילוי הידע רק אם יש בכך תועלת גלויה לחברה. נאמר ש"יוסיף דעת יוסיף מכאוב", ויתר על כן, אם הידע נופל לידיהם של בני אדם לא ראויים ושפלים, הם עלולים להשתמש בו לרעת החברה. את התוצאה של הגילוי הלא-מבוקר של הידע אנחנו רואים בחיינו מלאי-הדאגה, בסכנת ההשמדה ובטרור. הסיבה לכך היא שרוב בני האדם שייכים לאותם אלה שפועלים מתוך עקרון של "מה בכך", כלומר, הם מתיחסים לפרסום ידע שאין בו צורך בקלות ראש, ודווקא הם שגורמים לריבוי הייסורים בעולם. לפיכך קיבלו המקובלים רק תלמידים שיכלו לשמור את הידע בלי לגלות אותו אם אין בכך צורך.

האיסור "אי אפשר" נובע ממגבלות השפה, שאינה מסוגלת לבטא מושגים רוחניים דקים, שאינם מורגשים על ידינו. מכיון שכל הנסיונות הלשוניים נדונים לכישלון וגורמים להבנה שגויה, הגורמת למי שמתעניין לסטות מן הדרך, אז רק מקובל שהגיע לדרגה גבוהה כלשהי יכול לגלות ידע כזה. המקובל הזה צריך להיות בעל תכונה מיוחדת, המאפשרת לו לגלות את הידע העליון בצורה ברורה.

התכונה המיוחדת הזאת מוזכרת בספר שער מאמרי רשב"י להאר"י ז"ל, בפרשת משפטים זוהר, דף ק':

"דע, כי נשמות הצדיקים יש מהם מבחינת אור המקיף. ויש מהם שהם מבחינת אור פנימי. וכל אותם שהם מצד אור מקיף, יש בהם כח לדבר בנסתרות וסודות התורה דרך כיסוי והעלם גדול, כדי שלא יובנו אלא למי שראוי להבינם.

והנה רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום, היתה נשמתו מצד אור המקיף. ולכן היה בו כח להלביש הדברים ולדורשם, באופן שאף אם ידרשם לרבים, לא יבינם אלא מי שראוי להבינם. ולכן ניתן לו "רשות" לכתוב ספר הזוהר. ולא ניתן "רשות" לרבותיו או לראשונים אשר קדמו לו, לכתוב ספר בחכמה הזאת, עם היות שודאי היו יודעים בחכמה הזאת יותר ממנו. אבל הטעם הוא שלא היה בהם כח להלביש הדברים כמוהו."

אם כן, אנו רואים כי התנאים לניסוח הידע הקבלי אינם תלויים ברמת הידע של המקובל, אלא בתכונה של הנשמה שלו וביכולת שלו לבטא את מה שאיננו יכולים להרגיש. רק אם יש לו תכונה כזאת, הוא מקבל היתר לגלות איזשהו חלק בחוכמת הקבלה.

לכן אי אפשר למצוא אף ספר-יסוד בקבלה שנכתב לפני ספר "הזוהר". בספרים שנכתבו לפניו יש רק רמזים מעורפלים שאינם מנוסחים לפי סדר של סיבה ומסובב. אחרי מות רשב"י (המאה ה-2 לספירה) רק האר"י (המאה ה-16 לספירה) קיבל אישור לגלות חלק נוסף בחוכמת הקבלה, אף על פי שייתכן שרמת הידע של המקובלים שחיו לפני האר"י היתה גבוהה בהרבה. אך מהסיבה שצוינה לעיל, לא היה להם אישור לגלות את הידע שלהם. לכן הם נזהרו לא לחבר ספרים ולא להוציאם לאור, חוץ מכמה הערות מעורפלות. זו הסיבה לכך שמאז שהופיעו כתבי האר"י, עזבו כל לומדי הקבלה את כל שאר הספרים והתרכזו רק בספר "הזוהר" ובכתבי האר"י.

האיסור "סוד שמור של הבורא" הוא בכך, שהידע הקבלי מתגלה רק למי שמתמסר לרעיון של ההשתוות לבורא. לכן בכל הדורות קיבלו המקובלים רק תלמידים שהתגלתה אצלם שאיפה בלתי-מתפשרת להשיג את הידע על מנת להשתוות לבורא, ומכיון שאת שאר התלמידים הם לא קיבלו והסתירו את הקבלה מהחוגים הרחבים של החברה, החלו שרלטנים רבים להציג את עצמם כמקובלים ולהתפרנס מנבואות, מהכנת קמעות, מגירוש עין הרע ומשאר "נסים ונפלאות" שהיו מפתים את פשוטי העם.

ההסתר הראשוני של הקבלה היה דווקא מסיבה זו, ולכן קיבלו על עצמם המקובלים האמיתיים התחייבויות נוקשות בבחירת התלמידים. זוהי הסיבה לכך שאותם בני אדם יחידים בכל דור ודור, שהורשו ללמוד קבלה, גילו חלק כלשהו ממנה רק במקרה שהחלק הזה היה משוחרר מכל שלושת האיסורים שפורטו לעיל.

העניין הוא, שאם מתעוררת אצל האדם ה"נקודה שבלב", הוא מתחיל לשאוף דווקא להשגת התכונות של העולם העליון ולהשתוות לבורא, ורק אדם כזה אפשר ללמד קבלה. ואילו השאר שואפים ללמוד פעולות מאגיות שמאפשרות שליטה בגורל ובבני אדם אחרים, אשר בכך, אין כמובן שום כוחות, חוץ משכנוע עצמי של האדם, שבהרבה מקרים, דרך אגב, הוא באמת "מחולל נפלאות". אבל לא צריך להתבלבל בין זה ובין התכונות והכוחות העליונים. ולכן עד היום יש "קבלה לצרכן" וישנה "חוכמת הקבלה". הראשונה היא לטובתם של מוכרי הקמעות, השניה – רק לאלה ששואפים באמת לרוחניות.

אך לא נכון יהיה לחשוב ששלושת האיסורים האלה, הנוגעים לגילוי ידיעותיה של חוכמת הקבלה, מחלקים את חוכמת הקבלה עצמה לשלושה חלקים בהתאמה. אלא שכל מילה, כל מושג וכל הגדרה שבחוכמת הקבלה - חלים עליהם שלושת האיסורים האלה.

לפיכך נשאלת השאלה: אם המדע הזה הוא כל כך סודי ונסתר, כיצד הופיעו כל החיבורים הרבים האלה שעוסקים בו? העניין הוא שיש הבדל בין שני האיסורים הראשונים ובין האיסור השלישי: כובד חומרת האיסור חל על האיסור האחרון, ואילו שני האיסורים הראשונים הם אינם קבועים. האיסור "אין צורך" הופך, במהלך ההתפתחות של האנושות, ל"יש צורך", או ש"אי-אפשר" הופך ל"אפשר". כך היה עם רשב"י והאר"י, ובמידה פחותה יותר גם עם שאר המקובלים. וכך גם בימינו: האיסור "אין צורך" הופך ל"יש צורך", ולכן מתגלה חוכמת הקבלה לכל האנושות.